ביהדות תימן באופן כללי ניתן לזהות כמה פלגים שונים על פי אתרי התיישבותם בתימן.
מחוז שרעב
יהודי דרום תימן התגוררו בכפרים רבים בדרום ובעיר הגדולה תעיז. כמו צנעא, גם נפת שרעב התפרסמה בעדת תימן כמקום תורה שבו ישיבות ורבנים. המפורסמים שבהם היו רבי שלום שבזי, רבי חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי, ויש אומרים שגם הרב שלום שרעבי מקורו שם.
יהודי המקום נהגו לגלח את שפמם אך להותיר את הזקן. לעומת פיאותיהם של יהודי מרכז תימן, שהיו מסולסלות, דקות וארוכות (אם כי היו שנהגו לקצוץ אותן כשהיו מגיעות לסוף הפנים), נהגו יהודי הדרום לגדל את פיאותיהם פרא.
שלא כמו אצל יהודי המרכז, המסורת השרעבית שווה למסורת עדות ספרד כמעט לגמרי. הם למדו קבלה ונהגו לפיה בפועל. גם אופן הגיית יהודי שרעב שונה ממרכז תימן והיא הושפעה מן המסורת הבבלית שיהודי שרעב עמדו בקשר עם גאוניה. כך לדוגמה: בעוד שאצל רוב יהדות תימן החולם נהגה כקמץ התימני אך עם פה פתוח, מה שמשנה את ביטויו (ולפי זה מובן מה שהוא מכונה אצל המדקדקים מלוא פום, כלומר פה מלא) אצל יהודי דרום תימן החולם נהגה כצירי על פי המסורת הבבלית. אצל רוב יהודי תימן נהגית האות קו"ף כמו גימ"ל בעברית המודרנית והגימ"ל נהגית כמו האות J באנגלית. לעומתם, אצל השרעבים הגימ"ל נהגית כמו בעברית המודרנית. כך למשל בשירי הרב שלום שבזי ומשוררים נוספים משרעב חולם מתחרז עם צירי.
דרומית לשרעב יש נפה גדולה הנקראת אלחוג'ריה שבה גם כן היו כפרים רבים. מזרחית לשרעב ישנו אזור הנקרא בלאד עמאר שגם בו היו הרבה כפרים ועיירות כמו העיר ד'לאע, קעטבה, הכפר סדה, גדס ועוד. גם יהודי מקומות אלו מזוהים בדרך כלל עם יהודי דרום תימן. יהודי דרום תימן היו עניים יותר מיהודי צנעא, כפי שמציין למשל יעקב ספיר ביחס לעיר תעיז.
כתיבת תגובה