23
ינואר
מובא כאן לראשונה פרק ראשון בסדרת המאמרים הממחישים לנו את קשיי הגלות וההתמודדות של אבות אבותינו לדורותם.
לא קמו לה ליהדות-תימן היסטוריונים וכותבי רשומות, שיעלו על ספר את דברי ימיה לדורות. כל תולדותיה של גולה זו מצטמצמות ברשימות מקוטעות, ברמזי שירה ופיוט ובציוני-אגב בקולופונים שנכתבו באקראי אך לא לתכלית היסטורית. גם בקונטרסים הבודדים בתולדות יהודי-תימן ששרדו לנו הם מעיקרם תוכחות-מוסר לבני הדור – שעוונותיהם גרמו לתלאותיהם – ואין הפרקים ההיסטוריים אלא יסוד טפל בהם. כל הסוקר היסטוריה זו יווכח שכולה עשויה מקשה אחת של: גזירות ורדיפות, שוד ופרעות, גרושים והגליות. גלגל חוזר של אירועים דומים, דור אחר דור, שמגמתם אחת: דיכוי פיזי ורוחני של עם משועבד בידי שליטיו. כיון שהשנאה הדתית היתה המניע העיקרי לכל שרשרת הגזירות, טבעי הדבר שהן יהיו מלוות תכופות בתופעות של קידוש השם.
גלות מוזע
גלות מוזע היא המאורע המכריע לא רק בתולדות יהודי-תימן אלא אף בתולדות קידוש השם בתימן. בעל גזירה זו הוא האמאם אחמד בן חסן (1681-1676), לוחם הרפתקן ושונא ישראל מושבע. אמאם זה ביקש להגשים בתימן את סיסמתו הנודעת של הכליף עומר "לא תהיינה שתי דתות בחג'אז". עם עלותו לשלטון ציוה להרוס את כל בתי הכנסיות ואסר על תפילה בציבור. אח"כ ביקש לטהר את הארץ מיהודים וגזר על יהודי-המדינה להמיר דתם או לעזוב את הארץ. כל מאמצי היהודים להעביר את רוע הגזירה בטענה שמימי מוחמד הם יושבים בתימן ושום שליט לא ניסה לשמדם או לגרשם – היו לשוא. אחרי הפצרות ותחנונים, הסכים האמאם להצעת פשרה שהיהודים יגלו לשפלת תהאמה ומוזע שבחוף ים סוף – ארץ מליחה ומשכלת הידועה באקלימה החם והקשה. כל קהילות תימן יצאו אז בגולה ושום יהודי לא עלה בדעתו לקנות זכות ישיבה במחיר דת אבותיו. בין הגולים היה משורר תימן הנודע ר' שלום שבזי, והוא קונן על הגלות בקינות מרטיטות-לב. אחרי צאת יהודי צנעא בגולה הרס האמאם את בית-הכנסת הנודע "כניסת אלעלמא" (בית מדרש החכמים) ועל הריסותיו בנה את "מסגד אלג'לא" (מסגד הגלות) הקיים עד היום. רבים מן הגולים מתו ביסורי הדרך והבאים לארץ הגזירה לא יכלו לשאת את אויר המקום ואת תחלואיו: כשני שלישים מהגולים ניספו בגלותם ברעב ובצמא, בחליים ובמגפות. בשנה השנייה לגלות מזוע (התמ"א – 1681) מת האמאם ובמותו בטלה גזירתו. משוררי תימן המוסלמים פיארו בשירי תהילה את האמאם אחמד, שהשפיל את קרן ישראל ורומם את האסלאם. כנגדם העלו משוררי ישראל בדור ההוא את זכר הגלות בקינותיהם. ר' שלם שבזי שהקדיש לגזירה זו כמה משיריו מתנה באחד השירים את חסדי הבורא שהציל את שארית עמו:"לולי ה' עזרנו
ומפרא הצילנו אזי בעצתו כילנו
כי בא להמיר דתנו בחרות אפם בנו
פורה דרכתי לבדי"
אגדת עם מספרת שיהודי העיר חפאש, בהגיע אליהם מצוות המלך לגלות למוזע, עמדו כולם, אנשים ונשים וטף, תפשו ספרי-תורה בידם והפילו עצמם, כאיש אחד, לתוך הנהר הסמוך לעירם. אמרו: "מי שיתבע עלבונה של תורה יתבע עלבוננו", ומתו כולם במימי הנהר. האגדה מוסיפה כי מאז נתקדשה העיר ורגל זר לא תעבור בה. בלילי שבועות, כיפור, הושענה-רבה, ושמחת תורה עולים קולות רינה ותפילה מתוך חורבותיהם ונרות ועששיות מאירות את חשכתה. גם חורבות העיר ובית-הקברות שלה נתקדשו, והצאן והבקר לא ירעו בהריסותיה ובין קבורת קדושיה. וכשהיתה פוקדת צרה או עצירת גשמים את יהודי-תימן היו הולכים להתפלל שם ומיד נענים (עפ"י כ"י "קורא הדורות" לר' אברהם ערוסי ז"ל).
שר שלום שרעבי
פרעות פסח התקע"ח
בליל חג הפסח כשיהודי הבירה ערכו את הסדר, שמחים וטובי לב, פרצו חילי השבט לרובע היהודי. הם ידעו כי לכבוד לילה זה מוציאים היהודים מבית גנזיהם מבחר בגדיהם ותכשיטיהם, וכל בתיהם מלאים טוב. בפשיטתם בזזו כל אשר ליהודים, הריקו את בתיהם ואוצרותיהם ולא הניחו דבר. נוסף לשוד הרכוש חיללו הפורעים את בתי הכנסיות ואת קדושת ספרי התורה. בהתנפלות זו נפלו עשרה יהודי שעמדו בפני הפורעים והגנו על נפשם. בני הקהילה נטשו את העיר ונסו על נפשם. אלה שנתפשו בידי חילות בכיל נכבלו בשלשלאות והובלו בשבי, ועל כמה מהם ניסו החשובים לכפות שמד. בפרעות אלה עמד האמאם מנגד ולא נחלץ להגנת היהודים. הוא חשש להתנגש עם חילות בכיל שמא יפרעו פרעות דומות גם בעיר הערבית.
גזירות היתומים
גזירה זו נתחדשה מפעם לפעם והיתה מכניסה חרדה ומהומה במחנה ישראל. אחד מגוזרי גזירה זו היה האמאם אלמנצור עלי (1809-1776) שנודע כרודף תענוגות וכשטוף בזימה. הוא ציוה לתפוש את הילדים היתומים שבצנעא, להמיר דתם ולעשותם למשרתים בארמון המלך, בזאת נהג כמנהג תורכיה- העותומאנית שגייסה את משרתי המדינה מילדי העדות שאינן מוסלמיות. בני הקהילה החביאו חלק מהיתומים וחלק הבריחו למקומות מרוחקים. הסופר חיים חבשוש נפגש במסעותיו בנג'ראן באחד המוברחים האלה, שהזקין בינתיים, והתאכסן בביתו. (מסעות חבשוש, עמ'166-165)
כתיבת תגובה