פרק כ"ח
י"ד – יָ֥מָּה – המי"ם בדגש חזק. ותיבה זו נמנית אצל המדקדקים בין התיבות היוצאות מן הכלל שבא בהן דגש אחרי קמץ. וסימנן ל"ב אי"ש לָמָּה בָּתִּים אָנָּא יָמָּה שָׁמָּה.
י"ז – מַה־נּוֹרָ֖א – הנו"ן בדגש חזק מחמת המקף ומדין דחיק. וכן בהמשך הפרשה מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ (כט טו) מַה־זֹּאת֙ (שם כה) הָֽבָה־לִּ֣י (ל א) תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ (ל לא) מַה־פִּשְׁעִי֙ (לא לו) מַה־מָּצָ֙אתָ֙ (שם לז) זֶה־לִּ֞י (שם מא).
אֵ֣ין זֶ֗ה – מנהגינו לזקוף מעט תיבת אֵין. וכנראה הטעם בכדי שלא יישמע כתיבה אחת עם התיבה זֶה שאחריה.
י"ח – וַיִּצֹ֥ק – הצא"ד רפה. אע"פ שדינה בדגש מפני שבאה אחרי חירק חסר שהיא תנועה קטנה ואחריה בדרך כלל יבוא דגש.
אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו – יפריד אך מעט בין הדבקים. אך ייתן לב שלא יישמע כטעם מפריד.וכן בהמשך הפרשה בֶּן־נָח֑וֹר (כט ה) כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה (שם י) אֶל־לָבָן֙ (שם כא ובהמשך הפרשה) וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל (ל ח ובהמשך הפרשה) אֶל־לֵאָ֖ה (שם יד ובהמשך הפרשה) אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ (לא יח פעמיים) וּבְאֹ֣הֶל לֵאָ֗ה (לא לג) מֵאֹ֣הֶל לֵאָ֔ה (שם) לָק֣וּם מִפָּנֶ֔יךָ (שם לה) אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה (שם מא) וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים (שם לה) לֶאֱכׇל־לָ֑חֶם (שם נד) כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם (לב ב).
פרק כ"ט
ג' – וְגָלְל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ – כאן תיבת הָאֶבֶן בפשטא. ולקמן (פסוק ח) וְגָֽלְלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן בזקף, ובהמשך הפרק (פסוק י) וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ בפשטא.
ו' – בָּאָ֖ה – הטעם באל"ף וקריאתה מלרע, ולקמן (פסוק ט) בָּ֗אָה הטעם בבי"ת וקריאתה מלעיל, ועיין רש"י.
ט' – רֹעָ֖ה – יבטא הרי"ש בחולם כמשפט שלא יישמע רָעָה ח"ו.
ה' ––
ט"ו – הַגִּ֥ידָה לִּ֖י – תיבת הַגִּידָה מלעיל והלמ"ד בתיבת לִּי בדגש חזק מדין אתי מרחיק. וכן בהמשך הפרשה עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י (פסוק כה) יָ֣לְדָה בַּ֑ת (ל כא) וְעָֽנְתָה־בִּ֤י (שם לג) עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ (לא יב) מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ (שם יג) נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י (שם) אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן (שם יח) הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י (שם כז).
כ"א – הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י – כאן תיבת הָבָה מלרע. ולקמן (ל א) הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים מלעיל.
כ"ח – שְׁבֻ֣עַ – למנהגינו בקריאת פתח גנובה יקרא כאילו כתוב שְׁבֻוַע.
ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה – יזקוף מעט תיבת לוֹ להבדילה מתיבת לֹא. וכן בהמשך הפרשה וַיִּקַּח ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב (ל לז) וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ (שם מ) וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן (לא מז).
ל"ה – וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ – יפריד כמשפט הפשטא בכל אחת מהתיבות. וכאן יש שינוי משמעות אם לא יפריד, ומכאן נלמד להקפיד בכל מקום.
פרק ל'
א' – מֵתָ֥ה – הטעם בתי"ו וקריאתה מלרע.
ט"ז – אֵלַ֣י תָּב֔וֹא – התי"ו בדגש קל. אף שהכלל הוא שכאשר יבואו אותיות בג"ד כפ"ת אחרי אותיות אהו"י יתבטל מהן הדגש, אין כלל זה נוהג כאשר אותיות אהו"י יוצאות במבטא כגון כאן שהיו"ד בתיבת אֵלַי יוצאת במבטא. וכלל זה נקרא אצל המדקדקים מַפִּיק.
ל"ג – וְחוּם֙ – הוא"ו בשווא נע ולמנהגינו קריאת השווא כאן נוטה לקריאת הַשּׁוּרַק. הכלל בזה כי כאשר יבוא שווא נע לפני שאר אותיות קריאתו כנוטה לפתח, וכאשר יבוא לפני האות יו"ד קריאתו כנוטה לחירק, וכשיבוא לפני האותיות הגרוניות קריאתו נוטה לניקוד שבו תנוקד האות הגרונית. ולכן כאן שבא לפני האות חי"ת המנוקדת בשורק נוטה הוא לקריאת השורק.
ל"ח – וַיַּצֵּ֗ג – יבטא הצא"ד כמשפטה שביטויה עמוק יותר מקריאת השי"ן שמאלית והסמ"ך כידוע, בשונה מהפסוק וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן (לא כה).
א' – וַיֵּחַ֖מְנָה – תיבה זו נמנית במוסרה עם התיבות שמחציתן לשון זכר ומחציתן לשון נקבה. כי בלשון נקבה היה לו לומר וַתֵּחַמְנָה. ונמנו גם הפסוקים וַיִּשַּׁ֨רְנָה הַפָּר֜וֹת (שמואל א ו יב) יַעֲמֹ֖דְנָה (דניאל ח כב).
פרק ל"א
י"ב – שָׂא־נָ֨א – יזקוף מעט תיבת שָׂא שלא יישמע שָׂנָא. ודי בכך שיפריד מעט בין התיבות.
ט"ו – נׇכְרִיּ֛וֹת – היו"ד בדגש חזק.
כ"א – וַיִּבְרַ֥ח הוּא֙ – ייתן לב לא לבלוע הה"א בתיבת הוּא.
כתיבת תגובה