מקור ההרצאה בספר: העלייה הגדולה מתימן, בני ברק תשע"ה, ע' 1037-1045
בסידורי תימן לא מוזכר כלל נס פך השמן והדלקת נרות חנוכה בתוספת "על הנסים" שאומרים בתפילת העמידה-י"ח ובברכת המזון.
להלן נוסח "על הנסים" בסידורי תימן:
"על הנסים ועל הנפלאות… בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך בית ישראל לבטלם מתורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, ודנת את דינם, ורבת את ריבם, ונקמת את נקמתם, ומסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, ופושעים ביד עושי תורתך. ועשית לך שם גדול בעולמך ולעמך ישראל עשית פלא ונסים, כשם שעשית עמהם נסים וגבורות, כך עשה עמנו נסים וגבורות בעת ובעונה הזאת, ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך".
המוטיב המרכזי בנוסח סידורי תימן הוא הניצחון במלחמה על היוונים ולא מוזכר כלל נס פך השמן, לא מוזכר כלל הדלקת הנרות כמו בסידורים הספרדים והאשכנזים, ואף לא מוזכר כלל גם חנוכת המזבח.
עיון בסידורי הספרדים והאשכנזים מלמד כי אף בסידורים אלו לא מוזכר נס פך השמן, אך מוזכר ב"על הנסים" הדלקת הנרות.
התוספת שישנה בסידורים האשכנזים והספרדים היא: "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשיך, וקבעו שמונה ימים אלו בהלל ובהודאה…".
השאלה המרכזית שיש לשאול, מדוע נס פך השמן המוזכר כמוטיב מרכזי של חג החנוכה בברייתא במסכת שבת, שהיא המקור המרכזי ההלכתי לחג החנוכה, לא מוזכר כלל "בעל הנסים". והשאלה מחריפה בסידורי תימן, מדוע אף הדלקת הנרות לא מוזכר כלל בסידורי תימן.
ויש להדגיש, כי נס פך השמן כן מוזכר בסידורי תימן בהסבר למצוות הדלקת נר חנוכה, אך השאלה שלי היא מדוע לא הוזכר כלל נס פך השמן ב"על הנסים".
כדי לענות על שאלות אלו צריך לדעתי למקד את האירועים החשובים בלוחות הזמנים.
כל תקנות חכמים בנושא התפילה תוקנו ע"י אנשי כנסת הגדולה בהנהגת עזרא הסופר בתחילת בית שני לפני כ- 2,400 שנה. נס חנוכה אירע כמאתים שנה לאחר מכן, וכמאתיים שנה לפני חורבן בית שני, לפני כ-2,170 שנה.
בספר המכבים ובאגרת אשר שלח יהודה המכבי ליהודי מצרים מודגשים שני מוטיבים עיקריים: חנוכת המזבח והניצחון הגדול של המכבים המעטים על היוונים, שהיו אז האימפריה הגדולה ביותר בעולם דאז.
המקור ההלכתי לחג החנוכה הוא במסכת שבת (דף כא, ב), ושם מובאות שתי ברייתות, הברייתא הראשונה עוסקת במצוות הדלקת הנר: "ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך".
הברייתא השנייה עוסקת בנס פך השמן: "מאי חנוכה? דתנו רבנן, בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענאה בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
בשתי הברייתות האלו לא מודגש המוטיב של חנוכת המזבח ומוזכר בקיצור הניצחון על היוונים, ובברייתא השנייה המוטיב המרכזי הוא נס פך השמן.
ניתוח לוח הזמנים מלמד, כי התקנה המרכזית מיד לאחר הנס הייתה להדליק נר אחד בלבד, בדומה לנר שבת. המחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי היא על "מהדרין מן המהדרין". כלומר, בזמן יהודה המכבי, כמאתיים שנה לפני חורבן הבית תיקנו להדליק נר אחד בלבד, כל ערב, לכל בני המשפחה. החכמים הלל ושמאי חיו כמאה שנה לפני חורבן בית שני, ותלמידיהם המכונים בית הלל ובית שמאי חיו סמוך ממש לחורבן הבית. רבן יוחנן בן זכאי הוא מתלמידיו הצעירים של הלל הזקן והוא חי בדור חורבן בית שני, ועשר שנים לאחר החורבן, ונחשב דור ראשון של חכמי המשנה (אנציקלופדיה לחכמי התלמוד, כרך ב' ע' 496-504).
יוצא, כי בטווח הזמן הזה שבין יהודה המכבי, שאז תיקנו את חג החנוכה, לבין דור חורבן בית המקדש השני חלףפו כמאתיים שנה, ואז נוסף המנהג של "מהדרין מן המהדרין" בהדלקת נר חנוכה.
ויש לשאול, מדוע רק בזמן חורבן הבית הוסיפו חכמי ב"ה וב"ש תוספת בהדלקת נר חנוכה, כדלקמן? ועוד, מתי חוברה התוספת "על הנסים" ונכנסה לסידור התפילה?
כידוע, את כל התקנות הקשורות לתפילה ולעמידה תיקנו חכמי ישראל בתחילת בית שני בהנהגתו של עזרא הסופר, המכונים "אנשי כנסת הגדולה", וברור שהם לא תיקנו את הקטע "על הנסים", שכן נס חנוכה התרחש כמאתיים שנה מאוחר יותר, ולכן ברור שאת "על הנסים" חיברו חכמי ישראל שחיו לאחר נס חנוכה. מצד שני, "על הנסים" מוזכר בתלמוד (שם דף כד, א) שכן סוגיה שלמה עוסקת בשאלה מתי אומרים את הקטע. "איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון… אמר להו רב ששת כתפלה, מה תפלה בהודאה אף ברכת המזון בהודאה".
פירוש, נשאלה שאלה האם להזכיר בחג החנוכה בברכת המזון את על הנסים, והתשובה, כן, כפי שמזכירים את התוספת בחנוכה במודים בעמידה, כך מוסיפים בברכת המזון בברכת הארץ שהיא הודאה. וברור שהכוונה ל"על הנסים" שהיא התוספת שאומרים בתפילת העמידה ובברכת המזון.
כיון שנס חנוכה אירע כמאתיים שנה לפני החורבן ברור כי את התוספת "על הנסים" תיקנו חכמים לאחר נס חנוכה, ומסתבר שהיה זה לפני חורבן הבית, דהיינו לפני דורו של רבן יוחנן בן זכאי, ועל כן, כפי שיהודה המכבי לא הדגיש את נס פך השמן, כך החכמים אשר ניסחו את "על הנסים" לא הדגישו את נס פך השמן בתפילה. וזהו ההסבר ההגיוני ביותר מדוע לא הוזכר נס פך השמן ב"על הנסים".
ואולם, בסוף ימיו של רבן יוחנן בן זכאי, שהוא מצעירי תלמידיו של הלל הזקן, וכנראה לאחר חורבן הבית או אולי אף סמוך ממש לחורבן, שינו את ההדגשים בחנוכה, ובמקום חנוכת המזבח והניצחון במלחמה על היוונים, העבירו את נקודת הכובד של החג לנס פך השמן.
הרעיון הזה מבוסס על העובדה כי רבן יוחנן בן זכאי חי בדור חורבן הבית והוא זה או שחבריו החכמים מבית המדרש של בית הלל הוסיפו את ה"מהדרין מן המהדרין". והשאלה שיש לשאול, מדוע הרגישו צורך להוסיף נרות דווקא חכמי ב"ה וחכמי ב"ש שחיו בזמן החורבן או סמוך לחורבן? מדוע לא הרגישו צורך להוסיף נרות מאה שנה קודם לכן, מדוע לא חמישים שנה לפני החורבן? מדוע לא מאה וחמישים שנה לפני החורבן? מדוע לא תיקנו מאוחר יותר, מאה שנה אחרי ב"ה וב"ש, וכדומה?
ועוד שאלה, מדוע הוסיפו ב"ה וב"ש נרות בחנוכה אך לא הוסיפו נרות בנר שבת? והרי נר חנוכה ונר שבת הן מצוות מקבילות, שתי המצוות מדרבנן, ובשתי המצוות התקנה המקורית היא להדליק נר אחד בלבד.
שאלת תוספת הנרות רק בחנוכה ולא בשבת, וכן שאלת העיתוי לתוספת נרות חנוכה, הן חשובות ביותר בהבנת מקור לשינויים או לתוספת מנהגים. ולכן חשוב ביותר לדעת שתי שאלות, מה גרם לתוספת נרות בחנוכה ולא בשבת, ומה גרם לתוספת הנרות בחנוכה דווקא בתקופת ב"ה וב"ש, לא לפני ולא אחרי?
ההסבר ההגיוני והמסתבר ביותר בעיני הוא כי שינוי במספר הנרות קשור בחורבן בית שני, תקופה המתאימה לרבן יוחנן בן זכאי שהיה מתלמידי בית הלל. וידועות התקנות אשר תיקן ריב"ז לזכר חורבן בית המקדש. ראה למשל, תקנות בנושא ארבעת המינים בסוכות "משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש… ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש, כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן" (רמב"ם הלכות לולב פ"ז הלכה טו), ועוד. ולכן זהו הסבר לשאלה, למה חכמים אלו לא הוסיפו נרות בנר שבת וכן הוסיפו בנר חנוכה, שכן נר שבת אינו קשור לחורבן הבית, ונר חנוכה כן קשור לחורבן הבית.
בהתאם לכך, נראה לי כי לאחר החורבן, רבן יוחנן בן זכאי וחכמים נוספים מחכמי ישראל חיפשו לחזק את רוחו של עם ישראל אשר היה שרוי בתקופה קשה של החורבן ואיבוד המדינה ובית המקדש, ועל כן ערכו שני שינויים מרכזיים בהקשר לחנוכה. ראשית, הוסיפו נרות לחנוכה, ושנית מעבר משני המוטיבים המקוריים של החג: הניצחון במלחמה וחנוכת המזבח, למוטיב המרכזי של נס פך השמן.
הסבר זה נותן פתרון גם לשאלה מדוע הוסיפו דווקא בשנים אלו, ולא לפני החורבן ולא שנים רבות לאחר החורבן, כיון שרק לאחר החורבן ראו חכמים צורך חשוב ודחוף ביותר לשמור על זכר בית המקדש ועל עידוד ותקווה לעם ישראל.
כל עוד בית המקדש היה קיים לא היה צורך לשנות את התקנה המקורית ולהוסיף נרות והסתפקו בהדלקת נר אחד בחנוכה, ובמוטיבים המקוריים של החג, חנוכת המזבח והניצחון במלחמה. ואולם לאחר חורבן הבית הבליטו מאוד את נס פך השמן, כיון שבאמצעותו ניתן לחזק את עם ישראל, וכמשלים לכך הוסיפו נרות למהדרין מן המהדרין.
ומה היה הרעיון, כיצד לחזק את רוחו של עם ישראל ולהפיח בו תקווה ועידוד לאחר החורבן?
הרעיון קשור בשמן זית. ידוע המשל שעורך שלמה המלך בין עם ישראל לשמן, בפסוק נאמר: "שמן תורק שמך" (שיר השירים א, ג). ודרשו על כך במדרש שיר השירים פרשה ו':
"שמן תורק שמך. (א) מה השמן הזה מר מתחילתו וסופו מתוק, כך והיה ראשיתך מצער ואחריך ישגה מאוד.
(ב) מה השמן הזה אין משתבח אלא ע"י כתישה, כך ישראל אין עושין תשובה אלא ע"י יסורין.
(ג) מה השמן הזה אין מתערב בשאר משקין, כך ישראל אין מתערבים באומות העולם, דכתיב לא תתחתן בם (דברים ד).
(ד) מה השמן הזה כוס מלא אינו מזרזיף כשאר כל המשקים, כך דברי תורה אין מזרזפין בדברי ליצנות.
(ה) מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים ויצאת כנגדה טיפה של שמן, כך אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות.
(ו) מה השמן הזה מביא אורה לעולם, כך ישראל מביא אורה לעולם, שנאמר והלכו גוים לאורך (ישעיה ס).
(ז) מה השמן הזה עליון על כל משקין, כך הם ישראל עליונים על כל האומות, שנאמר "ונתנך ה' אלהיך עליון (דברים כח).
(ח) מה השמן הזה אין לו בת קול, כך ישראל אין להם בת קול בעולם הזה, אבל לעולם הבא כתיב ושפלת מארץ תדברי". (המספור נעשה על ידי)
ובמקום נוסף כתוב (מנחות דף נג, ב):
ט) "אמר רבי יהושע בן לוי למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
(י) ואמר רבי יוחנן למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך, מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין".
ובמקום נוסף כתוב (שמות רבה פרשה לו, א):
"ואתה תצוה. הה"ד (ההוא דכתיב) זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך (ירמיה יא), וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל… ובא ירמיה לומר זית רענן יפה פרי תואר, (יא) אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואח"כ טוחנין אותן ואח"כ מקיפין אותן בחבלים, ומביאים אבנים ואח"כ נותנין את שומנן, כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותן ממקום למקום וחובשין אותן וכופתים אותם בקולרין ומקין אותן טרטיוטין ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם, מנין, שנאמר ויאנחו בני ישראל (שמות ב) וכן בצר לך ומצאוך (דברים ד)…
(יב) דבר אחר, מה ראה ירמיה למשול אבותינו כזית, אלא כל המשקין מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינם מתערבים עם העובדי כוכבים שנאמר ולא תתחתן בם (דברים ז).
(יג) דבר אחר, כל המשקים אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון, אבל השמן אפילו אתה מערבו בכל המשקים שבעולם הוא נתון למעלה מהן, כך אבותינו בשעה שהיו עושים רצונו של מקום נצבים למעלה מן העובדי כוכבים שנאמר ונתנך ה' אלהיך עליון…, (יד) כשם שהשמן מאיר כך בית המקדש מאיר לכל העולם שנאמר והלכו גוים לאורך (ישעיה ס). לכך נקראו אבותינו זית רענן שהם מאירים לכל (באמונתם), לכך אמר הקב"ה למשה ויקחו לי שמן זית זך".
ובמדרש הגדול כתוב (תחילת פרשת תצוה ע' תר"ט מהדורת מוסד הרב קוק):
רבי תנחומא אומר, למה שמן זית, לפי שהיה סימן אורה לעולם, שנאמר ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה (בראשית ח, יא). ובו נמשלו ישראל, שנאמר זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך (ירמיה יא, טז). והוא ראש לכל השמנים, כך ישראל ראש לכל האומות, שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו (שם ב, ג). וכל דבר שבשמן זית יש בישראל כמותו. מה זית זה אין נושרין עליו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, כך ישראל אין פוסקין מן הצדקות. מה הזית הזה אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתישה, כך ישראל אינן עושין מצות וצדקות אלא על ידי יסורין. וכן כתיב אם הרגם ודרשוהו (תהלים עח, לד). מה הזית הזה מובחר מכל השמנים, כך ישראל מובחרין מכל האומות. מה הזית הזה את מערב אותו עם כל מיני משקין והוא עולה למעלה מכולן, כך ישראל כשהן עושין רצונו שלמקום הן מעולין על הכל דכתיב ולתתך עליון (דברים כו, יט), ואומר ונתנך ה' אלהיך עליון (שם כח, א). מה השמן הזה יש בו ארבעה דברים: שמן, זית, זך, כתית, כך ישראל, יש בהן בעל תורה ובעל מצות, ויש בעל תורה ואין לו מצות, ויש בעל מצות ואין לו תורה, ויש בהן לא בעל תורה ולא בעל מצות. ואיזה מהן חביב בעל תורה ובעל מצות. מה הזית הזה תחלתו מר וסופו מתוק, כך ישראל כשהן בגלות הן מתמרמרין בעול המלכיות, וכשנגאלין נמתק להן, שנאמר וינקת חלב גוים ושד מלכים תינקי (ישעיה ס, טז). מה הזית הזה עד שלא יבשל יהיה מר, כך ישראל עד שהן חוטאין ונדבקין בקשיותן יהיו מתמרמרין בצרות, וכשעושין תשובה נענין ונשענין בבוראן ונושעין, שנאמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וג' (דברים ד, ל). זך, למה, ללמדך שבזמן שיהיו זכין וטהורין ראויין להבהיק אורן, ובזמן שיהיו מטונפין בעונות נאמר בהן חשך משחור תארם (איכה ד, ח). וכשיבוא המשיח יהיה זיו פניהם כזיו השמש שנאמר וזרח בחשך אורך (ישעיה נח, י).
והנה, בנקודות השוואה הללו, שבין עם ישראל לזיתים ושמן, ניתן לראות נקודות עידוד ותקווה לעם ישראל בתקופה הקשה ביותר של החורבן, ואיבוד מדינת ישראל וחורבן בית המקדש:
עם ישראל סובל וחייו בהווה מרים וקשים עקב גזירות של הגויים, אבל סופו שיהיה משובח, עם ישראל עליון על כל הגויים, הוא לא מתערב עם עמים אחרים כמו השמן, הוא לא יושמד לעולם כמו עלי הזית שאינן נושרין ומשאירים את העץ עירום ללא עלים, ועוד.
מפי בן משפחתי יובל נפש שמעתי כי לעץ הזית ישנה ייחודיות נוספת, והיא שהעץ לא ניתן להרכבה בהשוואה לעצים אחרים, וכך עם ישראל.
רעיון דומה, ובו ניתן לראות כי מסורת תימן העתיקה מתעדת מסורת קדומה בכל עם ישראל, ניתן לומר גם על מסורת עתיקת יומין נוספת. בספר "מחקרים בסידורי תימן" עסקתי בנוסח הקדום בתימן בליל הסדר בברכת הגאולה, שבמסורת תימן גורסים "גואל ישראל" בניגוד לתלמוד הבבלי הגורס "גאל ישראל". ושם פירטנו כי מסורת תימן מייצגת את המסורת של התלמוד הירושלמי, ואף הבדלי גרסאות אלו מייצגים את השינוי שאירע בעם ישראל. הנוסח המקורי היה ללא חתימה בברכה, כלומר אמרו רק את החצי הראשון של הברכה שעסק בגאולת עם ישראל במצרים, נס שאירע בעבר, ולכן לא אמרו את נוסח החתימה כלל, לא "גואל ישראל" ולא "גאל ישראל". ואולם, לאחר חורבן בית המקדש הוסיף רבי עקיבא את החלק השני של הברכה, והיא תפילה לעתיד "כן ה' אלהינו יגיענו למועדים וכו'.
ואף כאן יש לשאול, מדוע רק רבי עקיבא מוסיף את התוספת הזו ולא קודם ולא אחרי? והתשובה קשורה בחורבן בית המקדש ואולי אף אחרי מרד בר כוכבא שרבי עקיבא תמך בו. רבי עקיבא בא להוסיף תוספת תפילה לעתיד, כדי לעודד את עם ישראל אחרי החורבן. בהתאם לתוספת תפילה לעתיד זו, נחלקו התלמוד הבבלי והירושלמי, הכיצד לגרוס בסוף הברכה, גאל ישראל כהעדפת הבבלי, שכן העיקר הוא הודאה על העבר. ואולם חכמי התלמוד הירושלמי העדיפו את הגרסה "גואל ישראל" שכן העיקר הוא תוספת התפילה לעתיד. ראה בהרחבה בספרי מחקרים בסידורי תימן, כרך ג', עמודים 109-119.
מ"מ, למדנו גם ממקרה זה, כי יהודי תימן משמרים מסורת עתיקת יומין בעם ישראל המייצגת את השינוי שאירע בעם ישראל אחרי חורבן הבית. וא"כ, יש בידינו שתי מסורות עתיקות יומין שנשתמרו בתימן והמייצגות את השינויים שאירעו בחורבן בית המקדש.
באמצעות רעיון זה אני יכול להסביר את השאלה שהציקה לי זמן רב. במחקר שערכתי לקראת הוצאת האנציקלופדיה לקהילות היהודיות בתימן, העסיקה אותי השאלה, הכיצד זה יהודים בתימן, כמו בארצות אחרות, שרדו את הגזירות הקשות והלחץ של עמים שונים, שיהודים ימירו את דתם ללא הצלחה משמעותית, ובעיקר בתימן, בו התגוררו בני משפחה אחת של יהודים ב- 120 כפרים בתימן והחזיקו מעמד בשמירת יהדותם, ולא עוד אלא הצליחו לשמור מצוות ולשמור את המסורת המדויקת? כיצד לא נבלעו בתוך המון המוסלמים? וכך הוא המצב ברוב הישובים בתימן, שכן ברוב הקהילות בתימן התגוררו פחות מעשר משפחות יהודיות, והשאלה שהעסיקה אותי הכיצד החזיקו מעמד כל יהודי תימן אלפי שנים בתנאים קשים אלו.
והתשובה שלי היא הרעיון של חנוכה, בו חכמים המשילו את עם ישראל לזיתים ושמן, כפי שאף טיפה של שמן לא מתערבת עם שאר המשקים, כך עם ישראל, ואפילו יהודי בודד יוכל לשרוד אם ישמור על המסורת היהודית, וכך גם ניתן לעודד את עם ישראל במצבו הקשה, כפי שהזיתים הם מרים אך נעשים משובחים בסוף, כך עם ישראל ישרוד ויהיה משובח למרות הגזירות והקשיים בהווה.
ועוד, יתכן וחכמי המשנה והתלמוד רצו לצמצם את ההדגשה של הניצחון במלחמה, כדי לא להבליט את הכוח והגבורה אלא דווקא את הרוח, שכן התרבות היוונית הייתה להבליט את החיצוניות כמו היופי ולכן התנגדו בחריפות מרובה לברית מילה הפוגעת בגופו של הגבר, ואף דאגה מאוד להבליט את תרבות המוזיאונים, אצטדיונים, תיאטרונים ועוד, מה שהיה מנוגד בתכלית ההתנגדות לתרבות היהודית.
לכן חכמי ישראל הבליטו את הדלקת הנר והשמן בחנוכה כדי להדגיש את ניצחון הרוח והתרבות היהודית ולא את הכוח הפיזי והניצחון במלחמה.
ועיין עוד בדברי הרב חיים דוד הלוי בספרו "מקור חיים השלם" כרך ד' ע' 316-319, כי עיקר שם החג הוא על שם חנוכת המזבח, וגם אלמלא נס פך השמן היה ראוי לקבוע את חג החנוכה, שבעה ימים לזכר חנוכת המזבח כמו אצל שלמה המלך, ויום אחד על הניצחון במלחמה, ומכאן הדמיון לחג הסוכות, שבעה ימי סוכות ויום שמיני חג שמיני עצרת, וביחד החג שמונה ימים.
ויש לשאול שאלה נוספת, הכיצד זה תיקנו חכמים לחגוג שמונה ימים לדורות את נס פך השמן, והרי השווי הכספי שכד קטן של שמן היה אמור לדלוק יום אחד ודלק בפועל שמונה ימים, הוא נס השווה למאות שקלים בלבד, וכי חכמים יתקנו חג חשוב על נס השווה מאות שקלים בלבד? ברור שלא. ועל כן יש לשאול מה המיוחד בנס זה, שגם עליו תיקנו שמונה ימים לדורות.
הרב חיים הלוי כתב (שם ע' 319) כי למציאות פך השמן והנס באספקת שמנו לשמונה ימים הייתה משמעות גדולה הרבה יותר מחשיבות השמן, שכן במעשה החשמונאים היה סיכון עצום לכל קיום עם ישראל בארצו. שבתחילה גזרו היוונים גזירת שמד רוחני בלבד, ודעת רבים בישראל הייתה שגזירה זו עתידה להתבטל ולכן לא שיתפו פעולה עם החשמונאים, ולא סייעו אפילו באספקת מזון לצבא הקטן של החשמונאים. לאחר מכן היוונים רצו להשמיד פיזית את היהודים, ולמרות הניצחונות הראשוניים של יהודה המכבי וצבאו היה בליבם ספק גדול האם רשאים הם לסכן את כל עם ישראל, שכן היוונים לא יוותרו על שלטונם ביהודה.
לכן, נס פך השמן לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא לגלות על רצון האל כי רצה הקב"ה את פועלם של החשמונאים במרד כנגד היוונים, שאם לא כן לא היה עושה להם הקב"ה נס לחינם.
ואני רוצה להוסיף רעיון זה, שלאחר חורבן בית המקדש השני, כ-200 שנה מאוחר יותר, תלמידי ב"ש וב"ה, כמו רבן יוחנן בן זכאי וחבריו, הבליטו עוד יותר את חשיבות נס פך השמן, ולכן הוסיפו נרות "מהדרין מן המהדרין", ואף הדגישו את נס פך השמן בהשוואה לחנוכת המזבח ולניצחון במלחמה, שכן לאחר החורבן שאין לעם ישראל מדינה ואין לו בית מקדש, המוטיבים של חנוכת המזבח והניצחון במלחמה הם פחות משמעותיים, בעוד שנס פך השמן הוא חשוב ביותר לעודד ולתת תקווה לעם ישראל לא להישבר ולא להתפתות ולא להמיר את הדת, כפי שראינו במדרשי חז"ל בהשוואה לזיתים ושמן לעיל.
סיכום
בתחילת בית שני כאשר אנשי כנסת הגדולה בראשות עזרא הסופר תיקנו את התפילות בעם ישראל, לא תוקנה עדיין התוספת של "על הנסים" בתפילה, כיון שהנס לא התרחש עדיין.
יהודה המכבי וחכמי דורו, אשר תיקנו את חג החנוכה, תיקנו להדליק נר אחד של שמן בלבד, כל ערב נר אחד, ולכל בני המשפחה, ובמשמעות המקורית של החג הוא הבליט את חנוכת המזבח והניצחון החשוב על היוונים. בשנים אלו, כמאתיים שנה לאחר עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה, תוקן חג החנוכה וכנראה בשנים אלו תוקנה גם "על הנסים", ובהתאם למצב, הנוסח כלל בעיקר את הניצחון במלחמה על היוונים ולא את נס פך השמן, כיון שאז לא ראו חשיבות גדולה בהדגשת המוטיב של השמן.
תלמידי בית שמאי ותלמידי ב"ה ובראשם רבן יוחנן בן זכאי הנהיגו להוסיף נרות "מהדרין מן המהדרין", ולהערכתי, היה זה לאחר חורבן בית המקדש. חכמים אלו לדעתי אף הבליטו והדגישו יותר את נס פך השמן, כדי לתת תקווה ועידוד לעם ישראל, באמצעות ההשוואה לזיתים ושמן כפי שראינו במדרשים. אך חכמים אלו לא שינו את נוסח "על הנסים" כפי שתיקנו והוסיפו החכמים שלפניהם בזמן בית שני.
כך ניתן להבין מדוע במקורות הקדומים ביותר, בעיקר במקורות ההיסטוריים, בספר החשמונאים ובקטעי התפילות שאין בהם זכר או הבלטה של נס פך השמן, כיון שמוטיב זה לא היה יעיל בזמן שמדינת ישראל קיימת (בפעם השנייה) ובית המקדש השני קיים ופעיל ומקריבים בו קרבנות. ב"ש וב"ה, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי שהיה בזמן החורבן ונחשב דור ראשון לחכמי המשנה, תיקן תקנות רבות לזכר בית המקדש, ולהערכתי בסבירות גבוהה כי הוא וחכמי הדור הוסיפו גם את מספר הנרות בחנוכה, ואף הדגישו את נס פך השמן, כיון שמוטיב זה הפך להיות משמעותי ביותר בעידוד ותקווה לעם ישראל לאחר החורבן.
נמצאנו למדים על הסבר מדוע לא נכלל נס פך השמן באמירת "על הנסים", ולמדנו גם על שני שינויים נוספים שהוסיפו חכמים בעקבות חורבן בית שני.
עפ"י עיקרון זה ניתן להסביר גם את הגרסה עתיקת היומין "גואל ישראל" בליל הסדר בניגוד לתלמוד הבבלי, גרסה המשמרת את השינוי והתוספת לאחר חורבן הבית.
כתיבת תגובה