מנהג אבותינו מימים ימימה היה להתעטף בטלית כאשר הטלית מכסה את רוב גופו מאחור, ושתי קצות הטלית הגיעו לב' צדדיו. מנהג העטיפה על הכתפיים היה שמור לחתנים בלבד. לא ידוע על מחוזות שנהגו עטיפה אחרת. מנהג זה, נהג בעבר בכל קהילות ישראל, והשתנה בצוק העיתים, כאשר כמעט כולם מתעטפים בנתינת הטלית על הכתפיים. כאשר עלו בני תימן לא"י, ראו את בני שאר הקהילות ומיד שינו את עטיפתם שתתאים לשאר בני הקהילות. זקני תימן שחיים היום בימינו, מודים כולם שהם בעצמם שינו ובתימן לא התעטפו כן.
שליח קהילת תימן בירושלים לארץ תימן, רבי שלמה אלנדאף זצ"ל, כאשר הגיע לעייר רדאע והתעטף בטליתו על כתפיו, {כמנהג שראה שנהגו שאר העדות בי-ם} באו כל העיר לראות את הפלא, כיצד חכם תימני, מתעטף כמו "חתן". {מפי הגר"ע בסיס שליט"א בס' הידור עט"צ עמ' ס"ה}
גם מתמונות אין להביא ראיה. זקני, רבה של מדיד הג"ר יוסף חדד זצ"ל {נלב"ע בשנת תשכ"ה}, מופיע בתמונה מפורסמת תוקע בשופר בהר ציון כאשר טליתו על כתפיו. כאשר שאלתי את אשתו האם כך התעטף בתפילה ענתה היא לי מיד, שעשה הוא כן רק ל"תמונה". כיו"ב שמעתי על עוד כמה תמונות מפורסמות של חכמי תימן, שלנוי נתנו את הטלית על כתפיהם שיראו כ"חתן".
מנהג זה הוא מהקשים לקיום, מחמת שבימינו רבים מתפללים בבתי הכנסת של שאר העדות, ומתביישים להיראות שונים.
במאמר זה, נסקור בקצרה את הראיות למנהגינו, המוכיחות כי כך היה מנהג העיטוף בכל קהילות ישראל עוד מזמן הגמרא, וכך היה המנהג הקדמון של קהילות אשכנז וספרד. עוד נוכיח כי רק בעטיפה זו מקיימים את עיקר מצות קיום עטיפת הציצית, ולא זולת זה.
עוד נוכיח, כי אין בעטיפה זו שום חיסרון לענין של "ב' לפניה וב' לאחריה", ואדרבה, בעל העיטור שהוא המקור לענין זה של שתים לפניה ולאחריה, מורה בעצמו שאין להתעטף כל הכתפיים, וכדבריו פסקו הטור השו"ע להדיא.
תקותינו, כי כאשר יבוארו הדברים בבהירות, יתחזקו בני תימן כמנהגינו זה, ויחזרו למנהג העיטוף הנכון והמקורי, אשר נהג בעבר בכל קהילות ישראל.
סוגיא זו נלמדה בכוללינו בעיון ובעמקות רבה במשך כמה חודשים. במאמר זה נביא רק את תמצית הדברים קיצור נמרץ לצורך הציבור הרחב, מבלי להיכנס לכל הדיונים והראיות בכל דבר ודבר אשר תרבה היריעה לצורכם.
א. הראיה מדברי הגמרא בברכות- צורת העיטוף לראשונים.
בגמרא בברכות מובא: "אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק, אבל לא היה מתעטף". ולכאורה מה הוא "לא היה מתעטף, הלא בתפילה מדובר? רש"י פירשו לענין אם נפלה הטלית, אבל כמה מהראשונים פירשוהו שלא היה מתעטף הוא בצורה שאינה ראויה לתפילה, והיא בנתינת הטלית על הכתפיים, וזה לשון ספר הבתים {שערי תפילה שער ז' הלכה י"ד}: "ויש מי ביאר שאסור להניח טליתו על כתפיו בשעת התפילה, מפני שזה קלות ראש, וצריך לעמוד בשעת התפילה בהכנעה יתירה" עכ"ל. הרי שנתינת הטלית על הכתפיים בשעת התפילה היתה נחשבת לא ראויה. כעין זה כתבו עוד כמה ראשונים, וז"ל ספר המאורות {בברכות שם}: "וגאון פירש שאינו מתעטף בו להגביה השוליים על כתפו, וכן המנהג בעת התפילה" עכ"ל. וכ"כ המאירי שם ז"ל: "יש שפי' פי' אחר שלמדנו ממנו שאין לאדם להגביה שולי הטלית ולהניחם על כתיפו בשעת התפילה כעין ששליח ציבור עושה בשעת קריאה בתורה" עכ"ל. הרי כדברי ספר הבתים הנ"ל, דלהגביה השולים היינו קצות הטלית על כתפיו, הוי דבר ששללו אותו בגמ' בברכות בעת התפילה.
הראיה מדברי הגמ' בב"מ- מנהג אשכנז הקדמון.
בגמרא בב"מ {כ"ח ע"א} מובא, כי כאשר אדם מצא טלית, ובאו לפניו שני אנשים שטענו על בעלות הטלית, וכל אחד נתן סימנים, אשר הדין הוא כי מסתכלים מי נתן סימנים שקשה לזהותם מבחוץ.
בדרך זו מביאה הגמ': "מדת אורכו ומידת רחבו- תנתן למידת אורכו, דמדת רחבו, שיעורי קא משער לה, כד כסי לה מרה וקאי, ומידת אורכו לא משתער לה". ביאור הגמ' הוא, שכאשר שנים באים ומביאים ראיה, האחד על מידת אורך הטלית ואחד על מידת רוחבה, הסימן המובהק הוא מידת אורכה. והטעם: שכאשר האדם עומד, ורוחב הטלית פרוס על גופו {היינו כמנהגינו}, ניתן לשער את מידת רוחב הטלית, ויתכן שרמאי עמד מאחריו ומדד את מידת אורך הטלית ואין הוא בעליה, אבל כשנותן את מידת אורכה, זה סימן מובהק, שהרי כאשר רוחב הטלית פרוס על גופו, נמצא שאורכה משתלשל לצדדים, ואין אפשרות לדעת את מידת האורך המדויקת לולי שהיה בעליה האמיתיים של הטלית.
כאשר הטלית נתונה על הכתפיים, המציאות היא הפוכה לגמרי, רוחב הטלית הוא החלק המקופל, שאינו נראה במידתו המדויקת למי שעומד מאחוריו, אבל אורך הטלית אדרבה, הוא החלק שנראה כלפי חוץ וניתן יותר לשערו. נמצא שבדברי הגמרא ישנה ראייה מפורשת שבזמן הגמרא התעטפו בטלית כמנהגינו.
כדברים אלו פסק השו"ע {חו"מ הל' אבידה ומציאה סימן רס"ח סעיף י"ב} וז"ל: "זה נתן מידת אורכה וזה נתן מידת רוחבה, יתן למי שנתן מידת אורכה, שמידת רוחבה אפשר לשערו כשהיה בעליה מתכסה בו" עכ"ל.
הגאון רבי וולק כ"ץ, הסמ"ע, המפרש הגדול של השו"ע בחושן משפט, {חי לפני כ400 שנה} מביא בביאורו שם, כי באופן זה מתעטפים בני אשכנז בדורו וז"ל: "שמידת רחבה אפשר לשערו- אבל לא מידת אורכה, דדרך גלימא וטלית שלהן שהיו מכסין בהן, היה רוחבה הבגד לקומת איש ואורכו היה מעוטף סביבו, כדרך טליתות של מצוה שלנו, ומשום הכי יכול לשער הרוחב על גבי האיש, משא"כ האורך שהיה מעוטף ומכוסה" עכ"ל. מדבריו למדים אנו כי מנהג אשכנז הקדמון היה באופן עטיפת הטלית כמנהג תימן. {ראיה נפלאה זו לא הביא בס' עטי' ציצית כהלכתה, ורמזתיה לראשונה בשוכן לשבטיו עמ' }
על טענה זו אין להשיב כי טלית הכוונה לבגד ולא לטלית של מצוה, מכמה טעמים: א. בזמנם הלכו עם הטלית של מצוה כל היום, ולא רק בזמן התפילה, והטלית עצמו היתה הבגד. ב. לא מצאנו בשום מקום כי לשון טלית בגמרא הכוונה רק בגד ולא טלית של מצוה, {אלא בד"כ זה כולל את שניהם}. ג. לשון הסמ"ע "טלית וגלימא" מוכיח נמי שאין חילוק ביניהם. {בענין זה עיין גם בדברי התורת חיים בב"מ שם, שגם משמע מיניה שכך נהגו באשכנז בדורו, הביאו גם הש"ך במקום}.
הראיה מדברי הגמרא בשבת
בגמרא בשבת {קמ"ז ע"א} האריכו לבאר כי מי שיוצא בטלית מקופלת על כתפיו בשבת, חייב חטאת, שהרי אינו לבוש בטליתו, אלא היא רק מונחת עליו שלא דרך לבוש או נוי, והוי כמשאוי. הגמ' מספרת בהמשך, כי רבי, יצא לרשות הרבים כאשר טליתו היתה מונחת לו על כתפיו, והעירו לו שדבר זה אסור. {לרש"י משמע דהוי מה"ת, ולמאירי רק מדרבנן}.
וזה לשון הגמ' שם: "כי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין על כתיפו אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של רבי מאיר בזו לא חייב ר' מאיר חטאת אמר ליה דקדק רבי מאיר עד כאן שלשל רבי טליתו".
כל הראשונים {רשב"א, ריטב"א, ר"ן {מובא גם בב"י}, מאירי, ועוד} מבארים את הקושי לכאורה שיש בגמרא, כיצד יתכן כי רבי יצא לרשות הרבים באופן האסור, בעוד שיש ברייתא מפורשת האומרת כי היוצא בטלית מקופלת חייב חטאת. לפיכך מבארים כולם כי מעשה אינו אינו בטלית מקופלת כולה כל כתפיו, אלא בטלית הפרוסה ושוליה על כתפיו {כמנהג עיטוף רוב העולם בימינו}, ועל צורה זו ג"כ הוכיחוהו, הרי שלא נהגה צורת עטיפה זו בימיהם כלל.
ונציין רק את מקצת מלשונות הראשונים המפורשים בזה. וז"ל הראב"ן {שבת שפ"א}: "אבל אדם המלובש בגדיו וטליתו וכו' וקיפל רוחב טליתו כל כתפו איסורא קא עביד". וז"ל התרומה {שבת רנ"ד}: "וכן שני קרנות טליתו שלפניו אסור לתתם על כתפו". וז"ל שבלי הלקט {שבת ק"ז}: "והר"ר יוסף זצ"ל כתב אסור לקפל קרן הטלית על כתפו דנראה כמשאוי". וז"ל האגור {הל' הוצאת שבת סי' תמ"ב}: "וכן שתי קרנות הטלית התלויין למטה לפניו אסור להניחן על כתפיו". וז"ל הסמ"ג {לאוין ס"ה}: "פי' שני צידי טליתו התלויין לפניו אחד מימין ואחד משמאל קפלן והניחן על כתיפו".
{ולא שבאנו לחייב כאן את כל העולם ביציאה לרה"ר, דאליבא דהלכתא יש לדון להיתרא דכיון דהיום זו דרך העטיפה, הוי דרך עיטוף וליכא איסורא, אבל יש כאן הוכחה גדולה למציאות העיטוף בימיהם}.
יש לציין כי גם בעל ערוך השולחן {שחי רק לפני 120 שנה} מציין מסוגיא זו כי מנהג תימן בעטיפת הטלית זהו מנהגם באשכנז, וז"ל {הל' שבת ש"א סי' פ"ט}: "וביאור הדברים כן הוא ברור לענ"ד דזהו כטלית של מצוה שלנו, שמתעטף בו כל גופו עד שכל גופו מלפניו ומלאחריו מכוסה בו" עכ"ל.
עיקר קיום מצות ציצית- אינו בנתינתם על כתפיו
אלא, שלאחר כל הראיות, עלינו לבאר מה הטעם להתעטף בדרך זו ולא בנתינה על הכתפיים.
לבאר זאת נביא את דברי הטור בריש הלכות ציצית שכתב בזה"ל: "ומיד אחר נטילת ידיו יתעטף בציצית מעומד, וסדר עטיפתו, פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים, שהיא עטיפה גמורה. ובעל העיטור כתב דלא בעינן כולי האי, אלא כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן, פעמי' בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש, ודרך העטיפה רחבה לקומת האיש".
בביאור מחלוקתם כותב הב"י, כי נחלקו בעל העיטור והגאונים כיצד נלמד את צורת קיום המצוה בציצית, דעת הגאונים כי את מצות ציצית יש לקיים באופן של "עטיפה", שהיא הלשון בה משתמשים לברכת הציצית: "להתעטף בציצית", וענין העיטוף נלמד בגמרא במו"ק {כ"ד ע"א} שהוא עיטוף הראש כאבל. אך דעת בעל העיטור היא, שאין לשון "עיטוף" דהברכה קובע כאן כלל, אלא לשון ה"כיסוי", וכפי שנאמר בפסוק: "על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה". מטעם זה, מבאר בעל העיטור, כיסוי הראש כאבל אינו שייך לעיקר קיום המצוה, אלא רק כיסוי הטלית ונתינתה סביב הגוף, כדרך שהאדם מתכסה בבגדיו, שזה הוא ביאור לשון כיסוי.
הבית יוסף בעצמו, שהביאו את דברי בעל העיטור וביאורו עליהם, מציין הוא כי בעת הברכה יש להתעטף באופן שכל הציציות הם לפניו, והוי ממש כמנהגינו, וז"ל: "ואפשר דהכי קאמר דרך העטיפה רחבה לקומת איש ונמצא ששתי ציציות נופלים לו מצד ימין ושתים מצד שמאל".
אלא שכאן בהמשך דברי הטור ובעל העיטור, טעו רבים, כאשר הטור ממשיך: "ומחזיר ב' ציציות לפניו וב' ציציות לאחריו שיהא מסובב במצות". מכיון שהמציאות של העיטוף שנתפשט כיום בכל המקומות הוא בנתינת הטלית על הכתפיים, מבין הקורא כי כעת, לאחר שהתעטף המתפלל בטלית כל גופו בעת הברכה, אז יתן הוא את טליתו על ב' כתפיו, ולא כאשר היא מסובבת את כל גופו, כדי לקיים את ה"ענין" של ב' לפניו וב' לאחריו.
אלא שעל דרך זו יש להקשות כמה קושיות יסודיות: א. אם באמת עיקר קיום מצות ציצית היא בעיטוף כל גופו, כדי שתהא טליתו מכסה ומסובבת את כל גופו, וזאת כונת התורה במה שאמרה: "על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", כיצד זה השאיר לכאורה בעל העיטור את עיקר המצוה וצימצם אותה רק לזמן הברכה, למשך כמה שניות, ולאחר זאת מבטל האדם בפועל את כיסוי הטלית סביבו ואת עיקר קיום המצוה, ועובר לקיים במשך כל התפילה רק את ה"ענין" שיהיו ב' הציציות לפניו וב' לאחריו, שאע"פ שהביא הב"י מקורו מדברי הראשונים וכו', אינו אלא הידור בעלמא, וכי יבוא ההידור וה"ענין" לבטל את עיקר צורת קיום המצוה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ולא תהא כהנת כפונדקית? {קושיה זו אינה רק על בעל העיטור, אלא גם על הטור, הב"י והשו"ע שפסק ב' הלכות אלה בחדא מחתא}.
ועוד, אם באמת כונת הבית יוסף והעיטור, שבקיום ב' לפניו וב' לאחריו היינו בנתינת הטלית על הכתפיים, ואם כן נהג הבית יוסף בעצמו, כיצד זה ציין הוא את הראשונים באו"ח סי' ש"א האומרים להדיא, שנתינת טלית על הכתפיים בשבת היא איסור ואין לצאת עמו, וכיצד לא העיר עליהם שבימינו נשתנה המנהג ומנהג כל ישראל להתעטף על הכתפיים כדי לקיים ב' לפניה וב' לאחריה, וכי הוא בעצמו התעטף לא כפיח מה שכתב בהל' שבת?
ועוד יש לדקדק בלשון הטור והעיטור הנ"ל, שאחר שכתבו שמתעטף בטלית כל גופו, כתבו לשון "ומחזיר" ב' לפניו וב' לאחריו. ידוע הוא, שלעולם לשון מחזיר אינה לשון עצמית, אלא היא פעולה משלימה, אם לקחת זאת לצד מסוים, לאחר מכן אתה "מחזיר" את הדבר לקדמותו ולמצבו הקודם. והנה, אם באמת כוונתם שיתעטפו על הכתפיים, היה עליהם לנקוט לשון "ומקפל טליתו על כתפיו" כדי שיהא ב' לפניו וכו', ומה הוא לשון "ומחזיר" שנקטו?
מכל זאת נראה לומר דבר ברור, כי אכן מעולם לא נתכונו בעל העיטור, הטור, והשלחן ערוך לצוות שיתעטפו בטלית על כתפיהם, שהרי דבר זה הוא חידוש עצום ולא נזכר בשום פוסק שיתן הטלית על כתפיו בשעת התפילה {מלבד גירסא אחת בדברי האר"י}, ואדרבה, מצאנו רק לשונות הפוכים, ששוללים מכל וכל התעטפות זו. והתעטפות זו נתחדשה רק בדורות האחרונים בשאר העדות, ואדרבה, יש לעשות מחקר גדול להבין כיצד התפשטה צורה זו, בעוד שכל הפוסקים בכל הדורות שללו אותה.
אלא, שפעם הטליתות היו קצרות יותר מהמצויות כיום, וממילא היה האדם רק "זורק" את הטלית על גופו, ונשאר כך מעוטף כל התפילה. מכיון שהטלית היתה קצרה לא היה צורך לקפל את צדדיה כדי שהציציות לא יגררו על הרצפה.
לצורה זו נתכוונו כל הפוסקים, וכך התעטפו רבותינו הטור והשו"ע. לפיכך, שפיר כתב השו"ע, שבעת הברכה יתעטף הוא כל גופו, רק יביא הוא את כל הציציות לפניו. לאחר מכן, ודאי וודאי שישאיר הוא את הטלית מעוטפת על כל גופו, וכולה תהא סובבת אותו, רק שבמקום שכל הציציות והכנפות יהיו כנגד פניו, "יחזיר" הוא, דהיינו יעזוב את ב' הכנפות האחוריות, כדי שהם ישתחררו ויעמדו בצידו האחורי, וכך יהא האדם גם מעוטף כעיקר הדין כאשר הטלית מסובבת כל גופו, וגם יקיים את ההידור של ב' לפניה וב' לאחריה.
לפי ביאור זה יתורצו כל השאלות: א. אין כל סתירה בבעל העיטור, ולא בטור ולא בב"י, הם מעולם לא נתכוונו לצמצם את עיקר המצוה לכמה שניות, והם מעולם לא היכירו את מציאות העיטוף על הכתפיים, הב' לפניה כל לא סתר לעיטוף סביבות הגוף. ב. מסיבה זו שפיר ציין הב"י בס' ש"א את הראשונים המתנגדים לעיטוף הכתפיים, כי גם הוא בעצמו לא נהג ולא הורה כך מעולם, לכן לאט היה צריך ל"התנצל" על כך. ג. כעת לשון "מחזיר" מדוקדקת נפלא, שלאחר שלקח הוא את כל הציציות כנגד פניו {וכפי שכתב הב"י}, הוא משחרר אותם בחזרה ועוזבם, שימשיכו להיות משולשלים לאחוריו.
כל מי שמכיר את הציציות של הדור הקודם, הן של אבותינו בתימן שנתעטפו ב"שמלה" שלא היתה רחבה וארוכה כמו הטליתות היום, וכל מי שיחקור על מציאות הטליתות בדור הקודם בשאר העדות, ויתבונן בתמונות המצויות, יראה כי רוב ככל הטליתות היו טליתות קצרות יותר מהטליתות בימינו, כך שביאור זה הוא אמיתי ונכון ממש. {מה גם שלפי זה מתבארות עוד סוגיות רבות בנושא, כגון מי שידקדק בלשונות הראשונים בסוגיא בברכות הנ"ל, שהובאו בברכת אב לס' עטיפת ציצית כהלכתה עמ' ה'-ו', ואכמ"ל}, הרי שאבותינו קיימו דרך כלל גם את מצות ב' לפניו וב' לאחריו.
{אליבא דהלכתא בטליתות הגדולות של ימינו, הרוצה לקיים מצות ב' לפניו וב' לאחריו, יוכל לעשות כמש"כ מו"ר בשו"ע המקוצר {סי' ח' סי"ז}: "על ידי שיחזירם {לאחר הברכה} שתים לצד אחוריו {דהיינו יניחם שישתלשלו}, אע"פ שאינם אחוריו ממש". ולא נכנסנו כאן לדיון דבכלל ב' לפניו ולאחריו אינו חובה למנהגינו, ועוד דחובה לקיימו רק בעת הברכה ועוד}.
עיקר מצות הכיסוי הוא כצורה שאדם מתכסה בכסותו
יסוד זה, שעיקר מצות העיטוף חיבת להיות כאופן הכיסוי, מובאת גם בשו"ת הקדמון משאת בנימין {סי' מ"ח} הדן על צעיפים, וכתב בזה"ל: "מ"מ בעי שיתעטף כדרך שבני אדם מתכסין בכסותם". עוד עיין בדברי הב"י בסי' י' {עמ' נ"ט מהדו' מ"י ד"ה ועפי"ז} הדן כעי"ז וכתב: "ואשר תכסה בה נמי משמע דרך לבישה וכו', אלמא כיון דאין עיקר הנחת בגדים אלו עליהם משום הנאת כיסוי, אע"פ שנהנה לא קרינן ביה לא תלבש, הכי נמי לא קרינן ביה אשר תכסה בה" עכ"ל.
ומעתה, בין יבין המתבונן, וכי כאשר קר לאדם הוא מתכסה באופן שטליתו על כתפיו, הלא ברור הוא כי יכסה הוא את גופו בטליתו הכרוכה ומסובבת על גופו, וזהו גדר קיום המצוה ד"אשר תכסה בה".
היוצא מכל האמור לעיל:
מנהג עטיפת הטלית בכל קהילות ישראל, הנכון והמקורי עוד מזמן הגמרא והראשונים, נשתמר בימינו אך ורק ביהדות תימן.
במנהג זה מקיימים את עיקר מצות הכיסוי בטלית הראויה, כדרך שבני אדם מתכסים בכסותם. בדרך זו התעטפו הטור והשו"ע, ודרך זו העלוה להלכה.
את הענין שיהיו הציציות ב' לפניו וב' לאחריו קיימו אף ביהדות תימן, ואין מנהג עטיפתינו סותר לקיום מנהג זה.
מנהג נתינת הטלית על הכתפיים שנוהגים בו שאר הקהילות, אין לו מקור ברור, ובאופן זה מתבטל {לכאורה} עיקר קיום המצוה רוב זמן העטיפה.
כתיבת תגובה