מאת: ד"ר משה גברא הי"ו.
נוסח הקדושה בסידור רס"ג, נוסח החול (ע' ל"ח – ל"ט):
נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר ויג'יבון (ועונים): קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. ויקול (ואומר): אז ברעש גדול אדיר וחזק ונורא משמיעים קולם לעומתם משבחים ואומרים, ויג'יבון (ועונים): ברוך כבוד ה' ממקומו. ויקול (ואומר): ממקומך מלכינו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנו לך מתי תמלוך ותמלוך בציון בקרוב בימינו. ויג'יבון (ועונים): אמן. ויקול: ותשכון ותתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לעינינו לדור ודור. ועינינו תראינה במלכות עזך כאמור על יד משיח צדקיך, ויג'יבון: ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה. ויקול: לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש שבחך ועזך לא ימוש כי מלך גדול וקדוש אתה. ברוך אתה ה' האל הקדוש.
במבנה הקדושה של שחרית לחול ניתן להבחין בחמישה חלקים:
א) פתיחה – נקדישך ונעריצך
ב) אז ברעש… ברוך כבוד ה' ממקומו
ג) ממקומך מלכינו… אמן
ד) ותשכון ותתגדל… ימלוך ה' לעולם…
ה) סיום הקדושה – לדור ודור נגיד גדלך… בא"ה האל הקדוש.
נוסח הקדושה של השבת (ע' קכ"א):
"ומוסיפים גם בקדושה של התפלה אחרי ברוך כבוד ה' ממקומו, שהחזן אומר:
פעמים באהבה אומרים, ויג'יבון, שמע ישראל ה' א' ה' אחד. ויקול, להיות לכם לאל', ויג'יבון, אני ה' אלו'. ויקול, והיה ה' למלך על כל הארץ, ויג'יבון, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ויקול, ותמלוך בציון בקרוב ימינו, ויג'יבון, אמן, ויקול, תשכון תתגדל ותתקדש, עד סוף הדבור".
הרמב"ם, במשנה תורה בנוסח התפילות כתב: "שליח צבור מברך לעולם ברכה שלישית בנוסח זה":
נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת כדבר האמור על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר: ק' ק' ק' ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו.
כבודו וגדלו מלא עולם ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו: משבחים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו.
ממקומך מלכינו תופיע ותמלוך מלכינו עלינו כי מחכים אנו לך מתי תמלוך בציון בחיינו ובימינו.
תשכון תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור ולנצח נצחים ועינינו תראנה במלכות עוזך כדבר האמור בשירי קדשך על ידי דוד משיח צדקך: ימלוך ה' לעולם אלוהיך ציון לדור ודור הללויה.
לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש ושבחך אלהינו מפינו לא ימוש כי אל מלך גדול וקדוש אתה. בא"ה האל הקדוש.
בתכלאל משנת שנ"ו – 1596, אשר העתיק ר' סעדיה בן יתר מרחבי – אלחשפי מהישוב מדר שבמרכז תימן, כתב את הברכה המרכזית של המוסף למשה צוית, ולאחר תפילת הלחש כתב:
"וחוזר שליח צבור ומתפלל בקול רם כדרך שעשה בשחרית ואומר: כתר יתנו לך י' אלהינו מלאכים המוני מעלה ועמך ישראל קבוצי מטה יחד כולם לך ישלשו כדבר שנ' על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש י' צבאות מלוא כל הארץ כבודו, עד סוף הקדושה, ואומר ברכת כהנים".
נוסח קדושה. חלוקות הדעות בענין קדמותה של הקדושה בתפילת העמידה, האם היא מארץ ישראל או מבבל. לדעת יצחק אלבוגן (התפילה בישראל והתפתחותה ההיסטורית, ע' 52) זמנה מישראל לפחות מתקופת האמוראים. יוסף היינימן (עיוני תפילה ע' 32) ואלבוגן מסיקים כי במנהג ארץ ישראל הקדום נהגו לומר את הקדושה בעמידה בשבת ובחג בלבד, אך לא בימי חול, בשונה ממנהג בבל שם נהגו לומר קדושה גם בתפילות החול.
ברם, בתוספתא ברכות פרק א' הלכה י"א כתוב: אלו ברכות ששוחין בהן ברכה ראשונה תחילה וסוף…ואין עונים עם המברך. רבי יהודה היה עונה עם המברך ק' ק' ק' … וברוך כבוד ה' ממקומו, כל אלו היה ר' יהודה אומר עם המברך. משמע, שנוסח הקדושה בעמידה היה נהוג מתקופת התנאים.
נוסח הקדושה בסידור רס"ג, הנחשב מאריה דאתרא הראשון של תימן, עורך הבחנה בין הנוסח של הקדושה בשחרית של חול לעומת שחרית של שבת. להלן נוסח החול (ע' ל"ח – ל"ט):
נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר ויג'יבון (ועונים): קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. ויקול (ואומר): אז ברעש גדול אדיר וחזק ונורא משמיעים קולם לעומתם משבחים ואומרים, ויג'יבון (ועונים): ברוך כבוד ה' ממקומו. ויקול (ואומר): ממקומך מלכינו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנו לך מתי תמלוך ותמלוך בציון בקרוב בימינו. ויג'יבון (ועונים): אמן. ויקול: ותשכון ותתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לעינינו לדור ודור. ועינינו תראינה במלכות עזך כאמור על יד משיח צדקיך, ויג'יבון: ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה. ויקול: לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש שבחך ועזך לא ימוש כי מלך גדול וקדוש אתה. ברוך אתה ה' האל הקדוש.
במבנה הקדושה של שחרית לחול ניתן להבחין בחמישה חלקים:
א) פתיחה – נקדישך ונעריצך
ב) אז ברעש… ברוך כבוד ה' ממקומו
ג) ממקומך מלכינו… אמן
ד) ותשכון ותתגדל… ימלוך ה' לעולם…
ה) סיום הקדושה – לדור ודור נגיד גדלך… בא"ה האל הקדוש.
הרמב"ם, הנחשב מאריה דאתרא השני והעיקרי של תימן, כתב במשנה תורה את נוסח התפילות, ולהלן נוסח הקדושה:
נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת כדבר האמור על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר: ק' ק' ק' ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו.
כבודו וגדלו מלא עולם ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו: משבחים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו.
ממקומך מלכינו תופיע ותמלוך מלכינו עלינו כי מחכים אנו לך מתי תמלוך בציון בחיינו ובימינו.
תשכון תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור ולנצח נצחים ועינינו תראנה במלכות עוזך כדבר האמור בשירי קדשך על ידי דוד משיח צדקך: ימלוך ה' לעולם אלוהיך ציון לדור ודור הללויה.
לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש ושבחך אלהינו מפינו לא ימוש כי אל מלך גדול וקדוש אתה. בא"ה האל הקדוש.
נוסח הרמב"ם אינו שונה משחרית למוסף, מחול לשבת, ובכל הקדושות הנוסח זהה, ומתחיל במילים נקדישך ונעריצך. השוואת נוסח הרמב"ם לנוסח שחרית של חול בסידור רס"ג, מלמד כי התוכן והמבנה זהה, מלבד שינויים קלים בנוסח. במבנה הקדושה חמישה חלקים, הפתיחה היא תמיד נקדישך הן בשחרית והן במוסף, ממקומך מלכינו, והסיום לדור ודור בלי להתחיל במילים: אתה קדוש.
בדיקת כתבי היד העתיקים ביותר, לפני עידן הדפוס בתימן, מלמדת כי נוסח הקדושה אחיד במבנה ובתוכן, בין סידורי תימן לנוסח הרמב"ם, למעט שינויי נוסח קלים. כך הוא הנוסח בתכלאל משנת רנ"ח – 1498, שני התכאליל שהעתיקו בני משפחת בניה בצנעא בשנת רס"ח – 1508, ועוד רבים.
בסידורים המאוחרים יותר, דהיינו משנת שמ"ג – 1583 ועד למאה הי"ח, לאחר שניכרים השפעות ספרי הדפוס, לא חלו שינויים רבים בנוסח הקדושה. ישנם שינויי נוסח רבים יותר, אך המבנה נותר עם חמישה חלקים כמו ברס"ג וברמב"ם. ברוב כתבי היד, כמו: תכלאל משנת שנ"ו – 1596, ר"י ונה משנת שנ"ז – 1597, תכלאל מהשנים ת"ב – 1642 (שבזי), משנת ת"ם – 1680, ועוד רבים, לא חלו שינויים גדולים. ברבים מכתבי היד של המאה הי"ז הנוסח זהה למנהג הקדום והרמב"ם כמו תכלאל צנעאני משנת תי"ב. אחד מכתבי היד הבודדים שחל בו שינוי במבנה הוא סידור של ר"י ונה מאמצע המאה הי"ז, והשינוי היחיד שחל בו במבנה הוא הסיום אתה קדוש במקום לדור ודור. השינוי הגדול במבנה הקדושה חל בתחילת המאה הי"ח, במחלוקת הגדולה על נוסח התפילה בעיר צנעא, ובאמצע המאה הי"ח, כאשר רבי דוד משרקי החל לפסוק כמו מרן בשו"ע ועבר לנוסח ספרד, ובכך יסד את הנוסח אשר כונה בהמשך עד היום נוסח השאמי. מתקופה זו החלו להיווצר שני הנוסחים: שאמי כמו הספרדים, ונוסח המכונה בלדי, אשר יסד מהרי"ץ. בסוף המאה הי"ח ותחילת המאה הי"ט בבית הכנסת אלשיך בעיר צנעא התפללו בנוסח הבלגי, אך בדברים מסוימים נהגו כשאמי, ואחד הדברים הוא הסיום אתה קדוש.
מהרי"ץ אימץ כדרכו את נוסח תימן העתיק התואם לרס"ג ולרמב"ם, ובעקבותיו נוהגים עד היום כל מתפללי הבלדי. מתפללי השאמי אימצו את נוסח הספרדים, וכפי שכתב גם במפורש הרב צובירי בסידורו ע' קס"ב: ודע שזה שנהגו אבותינו לומר נוסח הקדושה בנוסח סדורי חכמי ספרד דוקא… יען כי ראו לרבינו האר"י…".
בשבת
בסידור רס"ג לא מצאתי נוסח מיוחד לקדושה של תפלת מוסף, ונראה, כי הנוסח הוא של שחרית לשבת, עיין שם. הרמב"ם, כאמור, כתב את הנוסח של הקדושה, וכתב כי"שליח צבור מברך לעולם ברכה שלישית בנוסח זה". משמע, שנוסח הקדושה בעמידה זהה בשחרית לחול, בשחרית לשבת ואף במוסף של שבת, וכן בר"ח וחוה"מ.
בדיקת כתבי היד מלמדת, כי כל הסידורים העתיקים כתבו כמו הרמב"ם, ואף לא טרחו לפרט את נוסח הקדושה של מוסף לשבת, תוך ציון כי הנוסח כמו בחול. דהיינו, הנוסח התחיל במילים נקדישך ונעריצך, ואף ההמשך זהה לחול.
בתכלאל הקדום משנת רנ"ח – 1498 כתוב: ת'ם יתקדם ש"ץ אלצלאה עאל יקול י' שפתי תפתח וגו' בא"י אלהינו וגו' אלי מגן אברהם, אתה גבור אלי (עד) מחיה המתים ויקול (ויומר) נקדישך כמא רסמנא פי צלוה' אלחול אלי ברוך אתה י' האל הקדוש…". כלומר, כתוב במפורש כי נקדישך כמו בחול.
ישנו כתב יד עתיק ביותר משנת רל"ג – 1473, אשר לא היה לנגד עיני, ואותו פירט הר"י צובירי בסידורו כנסת הגדולה (ע' תפ"ז), ושם כתוב נוסח כתר לקדושה בימי חול דוקא. סידור זה מייצג את ההבדלים שהיו קיימים בעולם העתיק, בו נוסח אחד היה תמיד נקדישך, כמו רס"ג והרמב"ם, ונוסח השני היה תמיד כתר, בכל התפילות כמו בסידור רב עמרם גאון.
לא ידוע לי האם מדובר בסידור המייצג מסורת עתיקת יומין בתימן, או בהשפעה של אותה תקופה מסידורי הגאונים. מ"מ, נתקלנו בתופעה כי בתימן נשתמרו מסורות עתיקות יומין בתימן, ולמרות השפעתם העצומה של רס"ג והרמב"ם בתימן, הרי מסורות מיוחדות נותרו בתימן המנוגדות לשני חכמים גדולים אלו ואף בניגוד למסורות של התלמוד. ראה בהרחבה בהגדה של פסח.
בתכלאל משנת שנ"ו – 1596, אשר העתיק ר' סעדיה בן יתר מרחבי – אלחשפי מהישוב מדר שבמרכז תימן, כתב את הברכה המרכזית של המוסף למשה צוית, ולאחר תפילת הלחש כתב:
"וחוזר שליח צבור ומתפלל בקול רם כדרך שעשה בשחרית ואומר: כתר יתנו לך י' אלהינו מלאכים המוני מעלה ועמך ישראל קבוצי מטה יחד כולם לך ישלשו כדבר שנ' על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש י' צבאות מלוא כל הארץ כבודו, עד סוף הקדושה, ואומר ברכת כהנים".
עיון בדברי הסופר מלמד, כי הוא שינה את הפתיחה לקדושה, במקום נקדישך ונעריצך כתב את הנוסח כתר. לעומת זאת, פרט לפתיחה הוא נהג לומר את המשך הקדושה כמו בחול, שכן הוא כתב "עד סוף הקדושה", וכיון שהקדושה שהעתיק בחול הוא הנוסח נקדישך, כמו ברמב"ם ובכת"י הקדומים, הרי ברור שהמשך הקדושה הוא הנוסח הידוע שהעתיק ולא הנוסח החדש שהגיע לתימן. נקודת המוצא היא, שנוסח חדש היה טורח לפרט כפי שפירט את נוסח הפתיחה, כתר. אין זה הגיוני בעיני, כי הסופר התכוון לנוסח המלא שבסידורי הדפוס, נוסח חדש ביותר בתימן, ולא יעתיק אותו במלואו, שכן איך ידעו המתפללים ואף הוא בעצמו את המשך הנוסח ?
בתכלאל מהדורא קמא של רבי יצחק ונה משנת שנ"ז, שנה מאוחר יותר לתכלאל הקודם, כתוב רעיון דומה. לאחר הלחש כתב: וחוזר ש"צ ומתפלל בקול רם כמו שעשה בשחרית. ואומ' כתר יתנו לך וגו' וברכת כהנים ואומר קדיש ובתרא ונפטרין". הנוסח בקדושה של שחרית לחול הוא נוסח העתיק כרמב"ם, ובשחרית לשבת הוא כותב נקדישך בלי לפרט, משמע, שהקדושה בחול ובשבת זהים בשחרית, ורק במוסף לשבת שינה את הפתיחה בלבד, שכן אם היה משנה את כל נוסח הקדושה, היה מפרט זאת כמו בנושאים אחרים. אחרת, מניין לו למתפלל איך לסיים את הקדושה של מוסף ?
במהדורות היותר מאוחרות, מאמצע המאה הי"ז, כתב בסגנון דומה, ובאחד מהם כתובה כל הפתיחה של הקדושה: "כתר יתנו לך י' אלהינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה יחד כולם לך קדושה ישלשו כדבר שנ' על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש ק"ק וכו'. ואומר כתר בכל מוסף". ואף בכת"י זה אין פירוט של כל נוסח הקדושה, כמו בסידורי הדפוס.
בתכלאל משנת שנ"ט – 1599 כתוב לאחר הלחש: וחוזר ש"צ ומתפלל בקול רם כמו שעשה בשחרית, ואומר נקדישך וברכת כהנים, ואומר קדיש ובתרא ונפטרין". סידור זה משמר את המסורת הקדומה, לומר אף במוסף נקדישך. לשון זהה נמצאת גם בתכלאל גברא משנת שס"ט – 1609. כך הוא גם בתכלאל ר"י בשירי משנת שע"ח – 1618 המייצג מסורות עתיקות, והלשון בו זהה לתכלאל הקדום.
בתכלאל משרעב משנת שע"ב – 1612 כתוב לאחר הלחש: ת'ם יתקדם ש"צ בק"ר (בקול רם) בזיאדת אלקדושה וכ"כ וכשגומר להתפלל אומר קדיש". בהמשך הוא מפרט אם אין מניין ומפנה לרמב"ם. ברור, כי גם בשרעב נהגו כרמב"ם, ונוסח קדושה של מוסף לשבת היה זהה לשחרית של חול, כרמב"ם.
בתכלאל משתא שבזי, אשר נכתב באזור שרעב בשנת ת"ב – 1642, כתוב בסתמיות: וחוזר שליח צבור העמידה וברכת כהנים תתקבל עושה שלום". וברור, שאף בסידור זה הנוסח היה נקדישך, אחרת היה טורח לציין זאת כפי שעשה בסידור במקומות רבים. בשרעב לא היתה מסורת שונה מזו שבתימן לפחות בנושא זה, עד לקראת אמצע המאה הי"ז.
בתכלאל משנת ת"י – 1650, המייצג מסורות עתיקות כתוב לאחר הלחש של מוסף: וית'ני אלצלוה שליח צבו' בקול רם בזיאדה (וישנה הש"ץ התפילה בקול בתוספת) אלקדושה וברכת כהנים ואומר קדיש ובתרא ונפטרין". ברור, שהנוסח כמו בחול, והסופר אף לא טרח לציין זאת.
בתכלאל משנת ת"ם – 1680 מיד לאחר גלות מוזע, אשר נכתב לרבי יהודה צעדי, מגדולי חכמי העיר צנעא במחצית הראשונה של המאה הי"ח, כתוב לאחר הלחש: וחוזר ש"צ ומתפלל בקול רם כמו שהתפלל בלחש ואומר קדיש ובתרא ונפטרין". ברור, שהנוסח כמו בשחרית לחול, שם כתב נקדישך, זאת בהשוואה למוסף של ראש חודש שם כתב כתר.
יש לשים לב, כי שני התכאליל מסוף המאה הט"ז לא כתבו את הפסוקים שמע ישראל ושאר התוספות, ואף לא כתבו כי הסיום הוא אתה קדוש, אלא נהגו כמנהג תימן העתיק לסיים לדור ודור.
נמצאנו למדים, כי הנוסח העתיק הרגיל לקדושה של מוסף השבת היה נקדישך, כמו בסידור רס"ג והרמב"ם, מלבד סידור אחד משנת רל"ג – 1473, אשר לא היה לנגד עיני, בו כתוב כתר בתפילת שחרית דווקא. מסתבר, כי סידור זה מייצג מיעוט מכתבי היד בתימן, המשמר מסורות עתיקות שרווחו בתימן ונשתמרו למרות השפעתם העצומה של רס"ג והרמב"ם, או שמדובר בהשפעה של אותן דורות מחוץ לתימן.
בסוף המאה הט"ז החלו לחדור לתימן ספרי הדפוס הספרדיים והמקובלים בהם היה נוסח אחר למוסף. הנוסח התחיל במילים כתר יתנו לך, והיו בו תוספות כמו שמע ישראל, שלא היו בסידורי תימן. סידורים אלו החלו להשפיע בתימן, ובשנים שנ"ו – שנ"ז (1596 – 1597) מצאנו מנהג חדש בתימן, שהוא שילוב בין הישן לחדש. בעוד שהנוסח הנפוץ היה נקדישך בכל הקדושות של תפילת העמידה, ובסידורי הדפוס היה נוסח אחיד כתר בשילוב תוספות כמו שמע ישראל, הרי ששני סופרים אלו אימצו נוסח קדושה משולב: פתיחה לקדושה כתר, כמו בסידורי הדפוס, אך המשך הקדושה כנוסח תימן דוקא, ללא תוספות כלשהן, כולל הסיום: לדור ודור. יתכן כי רעיון פשרה זה יצר אחד מגדולי חכמי תימן באותם עשרות שנים אלו, אך שני חכמים וסופרים אלו היו הראשונם מהם למדתי על רעיון זה.
ברוב המוחלט של הסידורים שעד לסוף המאה הי"ז, לא ניכרים שינויים לא בנוסח ולא במבנה קדושה, ורובם כתבו את הההוראות הרגילות כי הש"ץ חוזר על התפילה כמו בחול, בשינוי בברכה המרכזית של המוסף, למשה צוית. בכתב יד צנעאני משנת תי"ב הנוסח הוא: "וחוזר ש"צ ומתפלל בקול רם כמו בשחרית ואומר חלוף נקדישך כתר יתנו לך י' אלהינו מלאכים המוני מעלה ועמך ישראל קבוצי מטה יחד כולם לך קדושה ישלישו וכן כתוב בתורתיך על ידי נביאיך וקרא זה אל זה ואמר קק"ק וג', ואומר ברכת הכהנים". כלומר, השינוי הוא רק בפתיחה ולא החלפת כל נוסח הקדושה, ולא תוספת של שמע ישראל ועוד, אחרת היה צריך הסופר לציין זאת.
עד סוף המאה הי"ז ניכר בעיקר שינוי אחד, הפתיחה היא כתר במקום נקדישך. שינויים אחרים כמעט ולא מצאתי.
במאה הי"ח החלו לחדור שינויים נוספים לקדושת המוסף, לא רק שינוי הפתיחה אלא אף תוספת פסוקים ושינוי הסיום אתה קדוש. רבי דוד משרקי כתב בפירושו שת"ז לשו"ע בשנת ת"ד – 1744 (סימן רפ"ו הערה ז'):
במוסף שבת וי"ט ויוה"כ ובנעילה אומרים פעמיים ולהיות לכם לאלהים, אבל בר"ח וח"ה (וחול המועד) אין אומרים אותו, אלא מתחילים כתר, ותיכף שאומרים מלא כה"כ (מלא כל הארץ כבודו) אומרים לעומתם וכו' כמו בקדושת שחרית".
ר"ד משרקי תמך בחלוקה שבין שבת, חג ויו"כ לעומת הקדושה של ר"ח וחוה"מ, דיון שנעסוק בו כל תפילה במקומה. מ"מ, לדברי ר"ד משרקי למדנו, כי במוסף השבת תמך לומר בתוספות מסידורי ספרד, שלא היה בנוסח תימן. בדיקת סידורים מהמאה הי"ח מלמדת כי שני שינויים נוספים חדרו לסידורי תימן בקדושת המוסף: תוספת הפסוקים והסיום.
בעקבות המחלוקת הגדולה על נוסח התפילה בעיר צנעא במחצית הראשונה של המאה הי"ח, כפי שפירטתי בספר על ר"ד משרקי, החלו להווצר שני הנוסחים הידועים, והמכונים במאה השנים האחרונות: בלדי ושאמי.
ר"ד משרקי יחד עם חכמים נוספים תמכו בנוסח סידורי הדפוס, והחלו לאמץ במלואו את כל נוסח הקדושה של מוסף המופיע בסידורי ספרד.
מהרי"ץ בסידורו רצה לשמר את מסורת תימן, ומאידך לא יכל להתעלם מהמצב בימיו, בו רבים שינו את המנהגים והנוסח, ורבים מהסופרים ערכו שילובים שונים, עד שנוצר מצב שאין סידור אחד דומה למשנהו.
בנושא הקדושה אימץ למעשה, מהרי"ץ את הפשרה שערכו שני הסופרים והחכמים: רבי יצחק ונה ור' סעדיה מרחבי – חשפי מהשנים שנ"ו – שנ"ז (1596-7), ובגוף הסידור כתב את הפתיחה: כתר, אך המשך הקדושה כרמב"ם. בפירוש לסידור כתב:
כתר וכו'. דע כי בנוסחת הרמב"ם לא נזכר שם כתר יתנו לך בקדושת המוספים, רק בקדושה של מוסף כקדושת שחרית. ועכשיו נהגו משנים קדמוניות לומר כתר בכל יום שיש בו קרבן מוסף, ומנהג זה נתחדש להם מספר תיקונים להרשב"י וגם מהזוהר…ומוסכם בישראל שמקבלים אותו, ועמ"ש בריש תפלת יוצר בשבת ומשם תדון לכאן".
מהרי"ץ חרג משיטתו לתמוך תמיד במסורת העתיקה, וכאן תמך לומר כתר בניגוד למסורת העתיקה לומר נקדישך, ומהרי"ץ מנמק זאת בכך "ועכשיו נהגו משנים קדמוניות…ומוסכם בישראל שמקבלים אותו". כפי שפירטתי בספר על מהרי"ץ, הוא לא יכל להתעלם מהמצב בימיו, ואם היה שיטתי לשמור על המסורת העתיקה והיה גורס נקדישך, היה חשש שהציבור לא יושפע מסידורו ויאמץ לחלוטין את כל הנוסח מסידורי הדפוס, ועל כן העדיף מהרי"ץ לשנות רק את הפתיחה, אך בהמשך הקדושה תשמר המסורת הקדומה. כך הצליח מהרי"ץ להציל את רוב נוסח העתיק של הקדושה. מהרי"ץ כתב עוד לגרוס עם עמך ישראל, ולא ועמך: "כן הנוסח השגור בפי רוב שלוחי צבור וכן מוכח בזו'…וברוב הדפוסים גרסי ועמך ישראל…".
בעקבות מהרי"ץ כל מתפללי הבלדי אימצו את הכרעתו, שהיא למעשה, הצעת הפשרה מסוף המאה הט"ז. חלק מקהילת הדרדעים נוהגים אף בזה כמו מהרי"ץ ופותחים בכתר, ומיעוט קטן מקפיד לפתוח בנקדישך, כפי שהדפיס גם מרדכי יצהרי בתכלאל תפלת אבות ראשונים (בית דגון תשמ"ט).
מנהגי הפשרה והשילובים אשר היו נפוצים ביותר בתימן, הצטמצמו אמנם בארץ, אך לא פסחו לחלוטין, ובתכלאל עטרת זקנים, כמנהג יהודי חבאן, מובא הנוסח כמו במהרי"ץ, ובחלק האמצעי, מברוך כבוד ה' ממקומו, כתובים שני הנוסחים במקביל, הטור הימני כמו מהרי"ץ והטור השמאלי בנוסח סידורי הדפוס. סיום הקדושה לדור ודור, כמו מהרי"ץ. למעשה, יש כאן גם התפצלות במנהג בין הנוסח הקדום לנוסח החדש יחסית, ומצד שני גם אלו שנהגו כמנהג החדש, הרי הוא רק באופן חלקי, שכן הפתיחה: כתר…כבודו והודו, כמהרי"ץ, ואף הסיום לדור ודור כמהרי"ץ, ורק החלק האמצעי: ממקומו הוא יפן…הוא אלהינו, כנוסח הדפוס.
מקרה זה כמו במקרים נוספים מלמד, שבקרב יהודי חבאן היו התלבטויות כיצד לנהוג ולגרוס, והמשיכו עדיין להיות רווחים מנהגי הפשרה.
כל מתפללי השאמי אימצו את נוסח הקדושה שבסידורי ספרד באופן מלא, בהבדל אחד, האם גורסים: "עם עמך" כפי שכתוב בסידור שיח שפתותינו, המייצג את שאמי של העיר רדאע, או "ועמך" כפי שכתוב בסידור כנסת הגדולה, המייצג את השאמי של צנעא ומרכז תימן.
כתיבת תגובה