נס חנוכה – לשעה ולדורות*
ימי החנוכה הם ימי הלל והודאה על התשועות, הנסים והנפלאות, שנעשו לאבותינו בימי בית שני, כאשר הושיעם השי"ת משלטון היונים שגזרו גזירות שמד על עם ישראל וזממו לכפות את תרבות יון עליהם ולהטמיע את עם ישראל בקרבם. עוז רוחם ומסירות נפשם של מתתיה בן יוחנן כהן גדול ובניו לכבוד ה' ותורתו, אימצום לעמוד במלחמה עם היונים, קומץ מעטים וטהורים מול רבים וטמאים, ובחסדי ה' זכו לצאת מאפילה לאור גדול.
וכאשר באו בני חשמונאי לבית המקדש לשקם את מזבח ה' ההרוס ולחדש את עבודת הקודש והמקדש, מצאו פך שמן טהור בחותמו של כהן גדול, שלא היה בו שמן רק כדי הדלקת המנורה ליום אחד, ונעשה להם נס והדליקו בו שמונה ימים. ולזכר הנס ציוו לנו חכמינו ז"ל את מצות נר חנוכה איש וביתו, להדליק על פתחי בתינו ולפרסם הנס לעין כל.
נס פך השמן המחיש והביא לידי ביטוי את הישועה הרוחנית ונצחון האמונה והדביקות בה' ובתורתו, והוכיח לעין כל כי זממם של היונים הרשעים להחשיך עיניהם של ישראל לא צלח בידם. ואף אותם שנמשכו אחר תרבות יון וחשבו כי ככל העמים בית ישראל, נוכחו לדעת כי הנהגתו של עם ישראל היא למעלה מן הטבע ע"י השי"ת, ואורה של המנורה מסמל אורה של תורה ואמונה. נס השמן מסמל את נצחיות התורה והאמונה וכי הנס שעשה לאבותינו בימים ההם הוא סוד קיומו של עמנו לדורות, ועקב כך מצווים אנו להדליק את הנר בכל משכנותינו, משתשקע השמש עם דמדומי חמה, בזמן שאור וחושך משמשים בערבוביא, לפרסם הנס ולגלות כי רק תורה בטהרתה ללא ערבוביא של חשכת תרבות ומנהגי העמים, היא הערובה והיסוד לקיום עמנו.
וכשם שבימים ההם מתתיה מן יוחנן כהן גדול ובניו הם שהציתו את אור האמונה והאירו את הדרך לעם ישראל, כך בכל הדורות חכמי ומורי האומה הם שחיזקו עודדו ולימדו דעת את העם, ולאורם צעד עם ישראל בכל הדורות. וכך היה הדבר גם ביהדות תימן, ששמרה על יחודה בדביקות בקיום המצוות, לימוד תורה ויראת שמים, הודות למנהיגיה וחכמיה שבכל דור ודור שהשכילו ביראתם הקודמת לחכמתם לשמור על פך השמן הטהור בקדושה ובטהרה, על אף התלאות והצער שהיו מנת חלקם. כימים ההם כן בזמן הזה צריכה לקום הנהגה רוחנית, שתקח על עצמה את העול להפיץ אורה של תורה ואמונה, יראת שמים ודרך ארץ, ולהשיב עטרת תפארת יהדות תימן לקדמותה, ומאותו פך שמן יתרבה האור ויתעצם ויביא להגברת האורה בקהלותינו. וכשם שעשה נסים לאבותינו, כך יעשה עמנו נסים ונפלאות, ויקויים בנו מאמר הכתוב קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, אכי"ר.
חנוכה – מסירות נפש*
ימי החנוכה הם ימי הודאה והלל כמו שאנו אומרים בתפלה, והוא מדברי הגמ' בשבת במענה לשאלה "מאי חנוכה", וכך פסק הרמב"ם בהלכות חנוכה. וידוע שכל חג יש בו ענין מיוחד שאירע בו, ואשר יש בו מעלה להתעלות באותו ענין המיחד את החג. ואם כן מן הראוי להתבונן בזה מהי הנקודה המאפיינת את ימי חג החנוכה.
ידוע שימי החנוכה וחג הפורים הם מדברי סופרים, ושוני גדול ומהותי ביניהם, ימי חג הפורים נועדו לימי משתה ושמחה, וימי חנוכה בהלל והודאה אבל אין בהם משתה ושמחה, אף שהרמב"ם כתב שיש דין שמחה, כבר דנו בזה המפרשים האם לשיטתו הם ימי שמחה. וכבר עמד הב"ח בביאור הטעם להבדל בין חנוכה ופורים, וכמדומה שבדבריו באה לידי ביטוי הנקודה המאפיינת של ימי חנוכה. וכך כותב הב"ח באו"ח סי' תר"ע: ואיכא למידק דלמה לא קבעום לימי משתה ושמחה כימי הפורים, ותירץ לפי שבפורים היתה הגזירה של אחשורוש להשמיד להרוג את כל היהודים וזה היה עונשם על שנהנו מסעודתו של אותו רשע, וכשעשו תשובה ועינו נפשותם כמו שצותה אסתר לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי, נתבטלה גזירתו של אחשורוש, וכיון שהיתה הצלה לגוף מהשמדה לכן תיקנו חז"ל ימי משתה ושמחה. אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודת בית המקדש, וע"כ נגזר עליהם משמים לבטל מידם העבודה, כדתניא בברייתא גזר עליהם לבטל קרבן התמיד בבית המקדש, אמרו לאנטיוכוס מצוה אחת יש בידם ואם הם מבטלים אותה מידם הם אבודים, זו הדלקת מנורה שכתוב בה =(שמות כז, כ) להעלות נר תמיד, כל זמן שמדליקים אותה תמיד הם עומדים, בזכות הנרות עם ישראל עומד, וטימאו כל השמנים, וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על התורה הושיעם ה' ע"י כהנים עובדי העבודה בבית ה', ע"כ נעשה הנס ג"כ בנרות תחת אשר עינו נפשם על קיום העבודה, ולפיכך לא קבעום אלא להודות ולהלל, עכת"ד.
הוי אומר כי הישועה שהיתה לעם ישראל בימי החנוכה באה ממסירות נפש על קיום מצות ה' למען עבודת בית המקדש, ומסירות נפש היא טמונה ביסודם ומהותם של ימי חנוכה, ומסירות נפשם של אותם מעטים לצאת למאבק ולמלחמה בכוחות הרשע יונים ומתיונים, מעטים מול רבים, ולפי האמור במגילת אנטיוכוס הרי מלחמת המעטים היא כנגד מאות אלפי חיילים, והיא בניגוד לכל הגיון, ומסירות נפשם למען קדושת עם ישראל ועבודת בית המקדש הביאה להם את ישועת ה' שעזרם לטהר את בית המקדש ולגאול אותו מידים טמאות. והראם ניסים ונפלאות ותשועות, כלומר שימי החנוכה הם ימי תשועה רוחנית של עם ישראל שבאה כתוצאה ממסירות הנפש של מעטים, ולכן קבעום חכמים לימי הלל והודאה.
וזוהי משמעותם של ימי החנוכה, מסירות נפש היא היסוד לקיום תורה ומצוות, הקרבה של רצונות ומאויים למען קיום רצון ה' בעמלה של תורה וקיום מצוות בשלימות ובטהרה, או אז זוכה האדם לראות את ישועת ה' המסייעת ביד האדם למלא את שאיפותיו הקדושות, ולעומת זה התרשלות הכהנים מעבודת ה' בבית המקדש היא שגרמה לטומאת המקדש.
אנו נדרשים למסור נפשנו למען תורה ומצוות ואהבת ה', ובתודעה שלנו מתפרשת מסירות נפש כנכונות למות על קידוש ה', אמנם דבר נכון הוא, אבל אדם עומד בפני מצבים ונסיונות בעבודת שמים, וכאשר הוא מתגבר על כל המכשולים ומקיים מצוות בשלימות גם זו מסירות נפש, והיא מסירות נפש הנדרשת מכל אחד ואחד דבר יום ביומו.
במדרש מובא שכאשר הלך אברהם אבינו עם יצחק להר המוריה עמד השטן להפריע להם בדרכם והציב לפניהם כל מיני מכשולים ותהיות אם אכן כך נצטוו מפי ה', ויצר לפניהם נהר ונכנסו אברהם ויצחק בנהר ולא נרתעו ממכשולים וקשיים בדרכם לקיום דבר ה'. זוהי מסירות נפש מצידם, וכאשר נכנסו במים עד צוארם כל אותו נהר נעלם והתבטל ע"י מסירות נפשם. ואדם שאין לו מסירות נפש היה מוצא היתר לא לעבור בנהר, אנוס רחמנא פטריה וכיו"ב. אין אדם נדרש אלא להקרבה ונכונות לקיים רצון ה', ואחר גילוי נכונות כזאת או אז כל המכשולים והדמיונות מתפוגגים והיו כלא היו.
ימי החנוכה הם ביסוד של חינוך למסירות נפש בכל מצוה ומצוה, יש לנו קשיים ומצבים שבהם צצים לבטים אם יש חיוב לקיים מצוה פלונית או ללמוד בשעה פלונית, ואנו שוקלים בדעתינו ומוצאים כל מיני סברות להיתר, ואין אנו שמים על לב כי התגברות ומסירות נפש בכוחם להקל עלינו בעבודת ה' ולסלק כל אותם שקולים דמיוניים שמביאים לרפיון בעבודת שמים.
פן נוסף נלמד ממסירות נפשם של הכהנים לבית חשמונאי שהביאה ישועה לכלל ישראל, כך שאדם מוסר נפשו לקיום תורה ומצוות יכול לגרום לזיכוי הרבים בהיותו סמל ודוגמא לקיום מצוות מתוך מסירות נפש, ולהיפך ח"ו רפיון והתרשלות יכולים לגרום רפיון גם לאחרים ואפשר שישא בחטאם של אחרים שהלכו בעקבותיו. וגדולה היא האחריות הרובצת על כל אחד מאיתנו, אדם צריך להכיר את הכוחות הטמונים בו והיכולת להשפיע על אחרים במעשיו. ומותר לאדם לחוש את מעלתו בעבודת ה', כמו שנאמר ביהושפט =(דה"ב יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה', הכרת האדם בזכות שנפלה בחלקו להיות עובד ה' בקיום תורה ומצוות תביאנו לעלות ולהתעלות בעבודת שמים, ולהתגבר על כל הקשיים במסירות נפש, ולזכות את הרבים שממנו יראו וכן יעשו.
הוא אשר אנו אומרים בפתיחה לתפילת שחרית, אשרינו מה טוב חלקינו וכו'. ורק ע"י מסירות נפש אדם זוכה בעבודת שמים, והדברים אמורים בכל התחומים, אם בתחום ההלכה הצרופה, ואם בתחום המנהג. ואחד המפריעים הגדולים בקיום ההלכה והמנהג היא החשש מפני מה יאמרו הבריות, לכן הטור פותח את ספרו הגדול בדברי התנא: יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר רץ כצבי גיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, ובמילים אחרות אין לו לאדם ליבוש מפני המלעיגים. פעמים רבות אדם נרתע ממנהג מסויים ונגררים אחר עצות שונות ומנהגיהם, וכל זאת מפני מה יאמרו הבריות, לא זו הדרך בקיום הלכה ומנהג, וכל אחד צריך לילך כמנהג אבותיו, כי כל הלכה ומנהג יסודם בהררי קודש ודברי חז"ל. ואין כאן מקום לחשוש שמא בקיום מנהגים מסויימים יש בה בדלנות, כי כל עדה שומרת על מנהגיה ומסורותיה בחרדת קודש, ולמה תיגרע מסורת אבותינו הקדושים והתמימים ששימרו בקפדנות את מורשתם דור אחר דור ללא הפסק. ומי שחושש אין זאת אלא שאין לו את מסירות הנפש שהיא יסוד קיום תורה ומצוותיה.
הבה נתבונן במהותם של ימי החנוכה, נחנך עצמנו להתגבר על כל הקשיים ונזכה לסייעתא דשמייא, וכדרך שעשה עם אבותינו ניסים וגבורות כך יעשה עמנו אם ננהג כמותם, וזוהי תכלית ההודאה וההלל להביא לידי הודאה והלל לבורא עולם על כל החסדים והטובות שעושה עמנו עד היום הזה.
כתיבת תגובה