עיונים במנורה
מנורת המאור פרק כז פרשת חוקת
מתוך השיעור השבועי שמתקיים כל יום רביעי מיד לאחר תפילת ערבית, בבית הכנסת המרכזי אגודת אחים, שכונת פג'ה פ"ת.
יש גדולה אחרת וכו' במחלוקתה שלתורה שאין ראוי לאדם לחזר אחריה וכו'.
יש להבין למה יש להתרחק במחלוקת של תורה. וכי כל המחלוקות שהיו לעם ישראל, כולם אינם ראויים. ועוד שאמרו כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים. ועוד שחיפשתי, ולא מצאתי לשון זו "להתרחק במחלוקת של תורה", בכל חז"ל. וגם הראיה שהביא ממחלוקת ב"ה וב"ש, צריכה ביאור. ואדרבא משם מוכח שמחלוקת שהיא לשם שמים יש בה שבח. שהרי יצאה בת קול ואמרה אילו ואילו דברי אלקים חיים.
וצריך לומר דכוונתו, שיש להתרחק ממחלוקת אפילו של תורה, כל שהיא לשם גדולה. וזהו שפתח יש גדולה אחרת. דהיינו יש גדולה אחרת, שהוא נחלק על אחרים לשם גדולתו להראות את עצמו, שהוא חולק עליו, ואינו מסכים עימו רק לשם גדולתו. ממחלוקת זו צריך לברוח.
אלא שעדיין צריכים להבין מה הביא ראיה ממחלוקת ב"ה וב"ש. הרי גם אם נאמר שב"ה התנהגו בענוה יתירה וכמו שביאר בהמשך שהיו מקדימין דברי ב"ש לדבריהם. הרי יצאה בת קול ואמרה אילו ואילו דברי אלקים חיים.
וצריך לומר דכוונתו לומר, שמחלוקת שהיא אינה לש"ש, בודאי שיש להתרחק ממנה. אלא הביא ראיה שאפילו במחלוקת שהיא לש"ש, והקב"ה אומר עליה שאילו ואילו דברי אלקים חיים. אפ"ה תתנהג בענוה יותר מבר פלוגתא שלך, כדי שדברך יתקבלו יותר, ודו"ק.
ולפי דרכינו יש ליישב את קושיית המהר"ל [הביאה בשו"ת ארץ צבי ח"ב סי' מ"ז] שהקשה מדוע נפסקה הלכה כב"ה משום שהיו נוחין וכו', וכי משוא פנים יש בדבר. להעמיד מחלוקת של איסור והיתר בעניני מידות ודרך ארץ. ולפי דרכינו הכל מיושב שזוהי סיבה עצמית שיכוונו האמת תמיד, כיון שלא היה להם נגיעה להעמיד דבריהם דוקא, שהרי היו נוחין ועלובין ומקדימין דברי ב"ש לדבריהם. והדברים נפלאים.
ומה מאירים הם דברי האור שמח (פ"ט מה' יסודי התורה) מה שכתב לחלק לדעת הרמב"ם בין כשאומר הנביא הלכה כדברי פלוני, שהוא הדגשה על גוף הלכה, לבת קול אומרת הלכה כב"ה, שהוא על בני אדם המכוונים לאמת, כמו ב"ה שהיו נוחין ועלובין ומקדימין דברי ב"ש לדבריהם.
שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל, וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים וכו'.
הגאון הנצי"ב בספרו העמק שאלה על השאילתות בפתח העמק (פתח הג' אות ב) כתב ביאור נפלא על מאמר זה, בהקדם מה שהאריך שמה שמצינו בפוסקים שנקטו לפעמים בענין מסוים כרוב פוסקים שפסקו בענין ההוא נגד פוסקים יחידים שסברו אחרת, שאין זה הדבר כמשמעו – על פי הכתוב 'אחרי רבים להטות, דאם כן האיך מצינו כמה פעמים בגמרא דאמוראים פסקו כיחידאי, או שאמרו הלכה כאותו תנא אפילו מחביריו, וכמה פעמים מצינו 'כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק', ואי גם על מחלוקת בש"ס מוסב הפסוק 'אחרי רבים להטות', אין מועיל שום אופן להטות מן הרבים, אלא עיקר הענין, דמשמעות הפסוק אינו אלא כשנמנים כמה אנשים על איזו הוראה בשעת מעשה, מה שאין כן כשהמחלוקת זה שלא בפני זה ולא נמנו עליו, או אז אין הרבים ברור דמי יודע אותו היחיד כמה יש עמו, ולא קאי על זה הפסוק של 'אחרי רבים להטות', והיינו שמצינו בחז"ל (עירובין יג, ב; חגיגה ג, ב; יבמות צב, ב; קידושין נג, א ועוד) הלשון: "נמנו וגמרו", כי כשנמנו שייך לומר 'גמרו', שנעשה הלכה ברורה מה שאין עוד להסתפק בזה, אבל בלא נמנו אין החלט מן התורה שהלכה כרבים, ורק מצד הסברא דעת רבים עדיפי, ומשום כן הלכה כרבים, אבל מכל מקום היה אפשר להטות מזה בדור שאחריו.
ועולה מדבריו שהדין של 'אחרי רבים להטות' אינו אלא כשנמנים יחד בשעת הוראה – או אז הלכה כרבים, אבל בכל מחלוקת מיעוט ורבים אין הכרח לפסוק כרבים אלא מצד הסברא, ולכן יש בו כללים של מחדדי טפי וכדומה, ומסיק עוד בדבריו: "וכן הדין במחלוקת הפוסקים דהסכים הבית יוסף לפסוק כתרי מגו תלתא ראשי ההוראה – הרי"ף ורמב"ם ורא"ש, והרמ"א הוסיף להוקיר דעת ר"ת והתוספות ושאר פוסקים הראשונים אשר מפיהם אנו חיים ולצרפם למנין הרוב, אבל כל זה אינו אלא מצד הסברא ולא מעיקר התורה, ומשום הכי מצינו כמה פעמים שהאחרונים ז"ל שבאו אחרי השו"ע עקרו הפסק של המחבר והרמ"א ז"ל, והש"ך בתקפו כהן סי' קכג וקכד כתב שאפשר לומר קים לי כדעת יחידאי".
שם: יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים.
עיין מש"כ החק יעקב לפרש בשם רבי צרפת הביאם הריטב"א.
ויש ביאורים נוספים ואציגה לפני הקורא.
א. בשו"ת זבחי צדק (חיו"ד סי' כ"ו) השיב לשואלו בענין, ואחר שהביא דברי הריטב"א, הביא דברי החיד"א (בס' פתח עינים) שהביא דברי רש"י בכתובות דף נ"ז ע"ב שכתב וז"ל: "אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל אחד אמר הכי מסתבר טעמא, אין כאן שקר, כל חד וחד סברא דידיה קאמר וכו', ואיכא למימר אלו ואלו דא"ח הן, זמנין דשייך האי טעמא וזמנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מעט" עכ"ל.
ולבסוף הביא דברי השל"ה שכתב על תירוץ רבני צרפת המובא בריטב"א בזה"ל: "וזה הדבר רחוק מאד משכל האנושי נמנע מחקר להולמו, אם לא ילווה אליו דרך ה' סלולה דרך ישכין אור האמת וכו', והדעת לא ינוח בדברי רבני צרפת ז"ל כי אינם מספיקים בזה, אבל יניח בטעם וסוד שיש בו ע"ד האמת המקובל כמו שרמז הרב (פי' הריטב"א שרמז כי יש בזה סוד) "עכ"ל.
וסיים וז"ל: "וא"כ בזה השאלה לא נוכל לרדת לעומקה ולהאריך בה וכו', אבל העיקר הוא בזה דרך הסוד, ואין לנו ולכם עסק בנסתרות" עכ"ל.
ב. בספר ים של שלמה (בהקדמה למס' חולין) "והמקובלים כתבו טעם לדבר, לפי שכל הנשמות היו בהר סיני, וקבלו דרך מ"ט צינורות, והם ז' פעמים ז' מזוקק שבעתים, והם הקולות אשר שמעו וגם ראו, וכל ישראל ראו את הקולות, הן הדיעות המתחלקות בצינור, כל אחד ראה דרך צינור שלו לפי השגתו, וקיבל כפי כח נשמתו העליונה לרוב עילוייה או פחותות זה רחוק מזה, עד שאחד יגיע לטהור והב' יגיע לקצה האחרון וטמא, והג' לאמצעי רחוק מן הקצוות והכל אמת והבן זה" עכ"ל.
ג. הגאון החסיד רבי נתן לוברט זצ"ל הקשה כיצד יתכן זאת. זה אומר חייב וזה פטור. זה אוסר וזה מתיר לחד הדבר מצוה ולשני הוי איסור חמור, ושניהם תורת אמת, דברי אלקים חיים (עי' בריטב"א). וביאר, בדרך משל. חוטי החשמל מוליכים כח וזרם חשמלי. אם אכניס לתוך תקע חשמל חוט המחובר לתנור, יגרום כח החשמל לחום. ואילו אכניס לתקע חוט המחובר למקרר הרי אותו כח יפיץ קור. כשם שכח החשמל יכול להוציא שני ניגודים, כי הוא תלוי במה שמחברים אליו. "אותה שמש מלבינה את הכביסה, ומשחירה את הכובס". כמו"כ בתוה"ק ישנו כח אחד יחיד ומיוחד, אך תלוי מי הוא החכם שקיבל זאת. כל תנא ואמורא הושפע לפי העולם שאליו הוא השתייך. והוסיף לבאר במשל הקרוב יותר אל השכל הפשוט.
נשאל לאדם העומד על הארץ, היכן הינך עומד? ישיב, בודאי על הרצפה. ואם נשאל לאדם העומד בחדר מלמטה, היכן עומד פלוני? ישיב: על התקרה. הרי שניהם ענו את האמת לאמיתה. אך לזה שעומד למעלה זו רצפה. ולאדם העומד מלמטה זו תקרה. והאמת ששניהם צודקים כל אחד לפי המקום בו הוא נמצא. אותו הדבר בדברי רבוה"ק התנאים והאמוראים, כל אחד לפי בחינתו והמקום בו נמצא אמר את האמת לאמיתה.
שם: שכל המשפיל עצמו וכו'.
כתב רבי צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק בראשית פרשת וישלח, שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו (עירובין י"ג ב) וכמו שמובא (זוהר ח"א קכ"ב ב) מאן דאיהו זעיר איהו רב. וביעקב נשלם תכלית הבירור בשלימות בשלושה ענינים הנ"ל. ועשו היה תכלית ההיפך כמו שאמרו (בבא בתרא ט"ז ב) שעבר על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים שהם משלושה פגמים קנאה תאוה וכבוד. שפיכות דמים בא משורש הקנאה והכעס. ותאוה גילוי עריות ועבודה זרה בא מגאות והתנשאות עד שרוצה להתגאות על הכל ולהיות עבודה זרה כמו שנאמר בנבוכדנאצר (ישעיה י"ד, י"ד) אעלה על במתי עב אדמה לעליון. ויעקב אבינו כשנשלם בשלוש שלימות הנ"ל בא לקדושת שבת בשלימות ונכתב עליו בתורה ויחן וגו'.
לא תיתב אכרעך עד דמפרשת.
עיין נפש יהודה מה שפירש בשם רש"י. וק"ק הרי חברך בא לפייסך ואתה משפילו. ולא זו בלבד אלא עוד אתה דורש ממנו ונותן לו מוסר מהפסוקים שאדם צריך להשפיל את עצמו. ועיין בחק יעקב על מה הקפידו.
ולכן לענ"ד יש לפרש איפכא, דרב יוסף התרגש כל כך שבא רבה לפייסו, ולכן אמר לו תגיד לי דבר תורה מעומד, כיון שיש מעלה גדולה לאומר דבר תורה מעומד וכמו שמצינו מכות דף ג ע"ב "א"ל שמואל לרב מתנה לא תיתיב אכרעך עד דמפרשת לי להאי שמעתתא. וכתב הערוך לנר בשם הריטב"א שהפירוש הוא שלא ישב אלא יעמוד. ומפרש הערוך לנר את הטעם שהיה צריך לעמוד על פי המבואר במסכת מגילה (דף כא ע"א) שמשום שירד חולי לעולם, התחילו ללמוד תורה מיושב, ובגמרא שם מבואר דעל ידי זה מתיישב הסתירה בפסוקים, 'ואשב בהר' 'ואנכי עמדתי בהר', דקשות מיושב רכות מעומד. ואם כן זהו כוונת שמואל שאמר לרב מתנא השאלה שאני שואל ממך אינה בכלל קשות דמיושב, אלא בקל תוכל להשיב לי, ולכן תשיב לי מיד מעומד.
וכן מצינו בגמרא מסכת סוטה דף יט ע"א לשון דומה, אמר ליה רבי אלעזר לרבי יאשיה דדריה: לא תיתב אכרעך עד דמפרשת לה להא מילתא, מנין וכו'
וכן במסכת מנחות דף לח ע"ב איתמר נמי, אמר ליה לוי לשמואל: אריוך, לא תיתיב אכרעך עד דמפרשת לי להא מילתא:
ופירש הבא"ח בספרו בן יהוידע, מה שאמר לא תיתיב אכרעך, רמז לו בזה דהאי שמעתתא דמפרשת לי עתה היא חביבה עלי כתורתן של ראשנים שהיו לומדים הלכות בבית המדרש מעומד, כמו שאמרו במשנה (מסכת סוטה סוף פרק ט), 'משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה', ופירש הרע"ב, משום דקודם היו לומדין בבית המדרש מעומד.
והוסיף בבן יהוידע וכתב, 'לטוב יזכר רבינו חיד"א ז"ל שהיה נוהג ללמוד ליל חג השבועות וליל הושענא רבה הלימוד הקדוש מעומד, כדמוכח בספר זכרונותיו, תנצב"ה'.
וידוע דהרב חיים מוולאזין היה עומד על רגליו כשלמד תורה מהגר"א, לשמוע מפיו דברי אלוקים חיים. וכ"כ בהקדמת בני רבינו הגר"א לשו"ע, וכן שמעתי שהרב אלחנן ווסרמן הי"ד היה עומד כשקיבל תורה מרבו החפץ חיים.
ועיין בשו"ע (יו"ד סימן רמו ס"ג) ברמ"א שכתב וז"ל: י"א כששואלים דבר הלכה צריך לעמוד, ויעו"ש בש"ך (ס"ק יא) ובביאור הגר"א (שם ס"ק מג) יעו"ש.
שם: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה וכו'.
וכ"כ הרמב"ם פ"ג מת"ת ה"ט שענוה הוא תנאי בקנין התורה, שא"א לקנות תורה בלי ענוה.
וצריך להבין הטעם בזה, ועוד במה נתייחדה מדת הענוה יותר משאר מדות.
ויש לומר שאי אפשר ללמוד תורה לבד אלא הקדוש ברוך הוא מלמדו, וכמו שמברכים המלמד תורה לעמו ישראל, וע"ע במדרש רבה פ' משפטים שגוי הלומד תורה אינו מבין כמש"כ ומשפטים בל ידעום. ובחובת הלבבות בשער הבטחון מבואר שה' משגיח רק על מי שבוטח בו, וא"כ בעל גאוה שכל מחשבותיו הם כמה שהוא אדם גדול ומבין הכל, ה' אינו משגיח עליו וגם אינו מלמדו, משא"כ מי שיש לו מדת הבטחון ומבין שאין לו כלום בזכות עצמו ומכיר שכל מה שהוא יודע ומבין הוא מתנת שמים, וגם בלימודו מבין כן, הרי בוטח בה' וה' משגיח עליו וגם מלמדו.
שם: אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת וכו'.
עיין בחק יעקב. וקשה מה חידש הרי כן פרש"י הביאו הנפש יהודה.
והמעיין ברש"י יראה שפירש שני פירושים, שמסרחת, היינו מי שאינו הולך אחר גבהות לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו, לישנא אחרינא, מסרחת מנבל עצמו על דברי תורה, לשון זה נראה בעיני, לפי שמצינו בכל התלמוד שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד, ועל מלבושיהן כדכתיב (משלי ח) ולמשנאי אהבו מות. והנפש יהודה הביא את שני הפירושים. והחק יעקב פירש הפירוש העיקרי והבן.
שם: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש כו'.
כתב בדגל מחנה אפרים (פר' תצוה) לבאר הדמיון בין ת"ח לנחש,
דנטירה כאן הוא מלשון שמירה כמו שמוני נוטרה את הכרמים (שיר השירים א ו), דהיינו שהתלמיד חכם צריך להיות בו ב' הפכים בנושא אחד, וכמו הנחש, הוא הנחש הנחושת שהעמיד מרע"ה, שהיה ממית המדברים בד' ובמשה, ומחייה אותם שתלו עיניהם לשמים, כן הת"ח שינקום לחוטא כנגדו, ולמי שמפייסו מיד ישוב וינטור וינצור אותו, אז הוא הדרך הטובה עיין שם.
ובספר יערות דבש ח"א דרוש טו כתב, בדמיון שבין תלמיד חכם לנחש הוא, דאמרינן בערכין דף טו ע"ב על הפסוק הישוך נחש בלי לחש, דהנחש אינו נהנה בנשיכתו, דהכל אצלו טעם עפר, אלא הוא נושך בשליחותו של מקום, שלוחשים לו באזנו, וכיוצא בו צריך להיות נקימתו ונטירתו של הת"ח, בלי הנאה, מבלי נגיעה עצמית, רק בשליחותו של מקום, כדי שלא יהיה כבוד התורה מונחת בעלבון בקרן זוית.
שם: לעולם דנקיט ליה בליביה: דעת היראים והסמ"ג דגם למסקנא אין איסור לא תקום ולא תטור רק בממון. עיין חפץ חיים בפתיחה, באר מים חיים אות ס'.
כתיבת תגובה