באחד ממחוזות ארץ תימן חייתה לה חבורה בת שלשה גנבים, שניים מוסלמים ואחד יהודי. מדי פעם נהגו לקבוע לעצמם יעד לגניבה ושוד, ואחר שבצעו את זממם, היו נעלמים כלעומת שבאו, ושבים אל מקום המסתור שלהם לחלק את שללם. לאחרונה נודע להם, כי בכפר פלוני מתגורר פקיה תמים (פקיה – איש דת מוסלמי). מספר ימים עקבו אחר מהלכיו ותהו על קנקנו, ומשנראה להם מתאים, ישבו לטכס עצה, כיצד להפיל אותו בפח. "בעוד ימים אחדים יפתח היריד השבועי", פתח אחד מן השלשה, "והפקיה יצא לשם למכור את מרכולתו. עם בקר נארוב לו ונראה כיצד נוכל לו". ביום היריד השכימו השלשה וארבו לפקיה באחד מעקולי הדרך. מרחוק ראו אותו יוצא מביתו רכוב על סוסו, ואל רתמת הסוס קשור טלה רך. "באחריותי משיכת הטלה" אמר האחד. "ואני נוטל על עצמי את הסוס" אמר משנהו. "ואתה, פנו השניים אל היהודי, תעכב אותו, עד שנמלט מן המקום". בטרם יקרב נחלקו השלשה. האחד הסתתר בפאתי הדרך, שני עשה עצמו כהולך אל השוק, ואילו היהודי עמד על שפת הבריכה, בשביל המקצר את הדרך אל כפרו של הפקיה. שעה קלה חלפה, והפקיה הגיע אל "ההולך אל השוק". "בקר טוב אדוני", הקדים הלה לשאול בשלום הפקיה. "בקר אור" השיב לו הפקיה מעל גב סוסו. "לאן מועדות פניך? " שאל הפקיה. "אל השוק" השיב לו הלה.
"גם אני בדרך לשם, הולך אני למכור את הטלה אשר עמי" אמר הפקיה. "והיכן הטלה"? שאל ההלך. "הנה הוא". משך הפקיה בחבל כדי להראות לו את הטלה, אך, לתדהמתו רק חבל קטוע היה בידו, וטלה-אין ! "לא, לא יתכן, הן רק דקות ספורות קודם היה לצדי, להיכן נעלם"? מלמל הפקיה נבוך. "אין זאת כי ניתק החבל, והטלה נותר במעלה הדרך, בא נחזור אפשר ונמצא אותו" הציע הלה בחפותו על חברו, אשר קטע את החבל והסתלק עם הטלה. שבו השנים במעלה ההר הביטו כה וכה, אבל הטלה איננו, "הנה, הנה הוא", הניף ההלך אצבע, אל מול כתם לבן בצלע ההר המרוחקת. "אינני רואה דבר" אמר הפקיה, תוך שהוא מכווץ את עיניו בתקוה לראות. "ודאי כהו עיניך מרוב הקריאה ומעיון בספרים, יא פקיה", אמר ההלך, "תן לי את הסוס, ואני אדביק אותו עד מהרה". ירד הפקיה מעל הסוס, והגנב עלה עליו, ובמהירות עשה את דרכו לעבר "הטלה". הפקיה נשאר לעמוד בצל אחד העצים, עוקב בעיניו אחר הרוכב, וכולו תקוה ותפילה, שיצליח במשימתו. לדאבון לבו, ראה, כיצד הלה הולך ומתרחק עם סוסו, עד שנעלם מן העין. או אז הבין, כי התל בו ההלך, ומיד פתח בריצה בדרך המקצרת אל הכפר, כדי להזעיק את קרוביו ומיודעיו לרדוף אחר הגנב. היות וכל ימיו ספון היה במעלמה (בית מדרשם של המוסלמים), לא נוסו רגליו בריצה, ומרגע לרגע כבדו רגליו, ועד הגיעו לבריכה כמעט ולא נותרה בו נשמה.
כל אותה שעה צפה בו היהודי, וכאשר קרב הלה החל מתעסק בצרור קטן, שהיה מונח בסמוך לו על מעקה הבריכה. משהגיע הפקיה אליו, כווץ עצמו כלפי הצרור, כאילו מסתיר הוא דבר מה והזדרז לקשור את שולי הצרור. אגב כך זרק בידו את הצרור אל המים כאילו נשמט מידיו ופתח בזעקות שבר, "אוי לי ואבוי לי, נפל צרור הכסף ומה אעשה". בראות הפקיה את הלה בשברו שכח לרגע, את שארע לו, ונגש אל האיש להרגיעו ולנחמו, אבל הלה לא נרגע. להיפך. מרגע לרגע נשא קולו יותר ויותר, תוך שהוא מושך ומורט את שערות ראשו ומטפח על פניו, כמי שחרב עליו עולמו. נכמרו רחמי הפקיה על האיש. "אני ארד למים ואמשה את הצרור עבורך" אמר לאיש. "אם תעשה זאת עבורי, אהיה אסיר תודה לך, וגם עשרה שקלי כסף מן הצרור אתן כשכרך". אמר האיש בקול מלא תקוה. שמח הפקיה בהזדמנות, שנקרתה לפניו להשיב את כספו, נזדרז לפשוט את בגדיו וצלל אל מתחת לפני המים לחפש את הצרור. מיד נטל היהודי את בגדי הפקיה ורץ במהירות מן המקום, ככל אשר נשאו אותו רגליו. רגעים אחדים גשש הפקיה בתחתית הבריכה, עד שנתקלה ידו בצרור. בשארית האויר, שנותרה בריאותיו, עלה על פני המים והצרור בידו, שמח בהצלחתו ומקוה לגמול נאה, כהבטחת האיש. להוותו ראה, כי הצרור מכיל אך חרסים שבורים, וכי האיש נעלם ואתו בגדיו. בלית ברירה שב אל המים לכסות את מערומיו, עד אשר עברו אנשים מבני כפרו וכסו אותו מאשר עמהם.
בזה אחר זה הגיעו שלשת הגנבים אל מקום מסתורם. שני המוסלמים הגיעו ראשונים, ואחר מנוחה קצרה טבחו את השה ונתחו את אבריו. אגב ניתוח השה, הסתבר להם, שבשרו מועט למדי, וכי אם ירצו להתחלק בשווה בבשרו, לא תהא הנאתם שלמה. "יש לי רעיון", פנה המוסלמי האחד אל רעהו, "הבה נתחכם ליהודי ונאכל את השה לבדנו". "וכיצד נעשה זאת?" הקשה חברו. "אל דאגה", השיב לו הלה, "כשיגיע היהודי נאמר לו, כי בשל היות הכבש קטן למדי, מישהו מאתנו יצטרך לותר על חלקו". "קרוב לודאי, שהיהודי לא יסכים לוותר על חלקו, ואז אציע שנלך לישון, והשניים שיחלמו את החלומות היפים ביותר מבין שלושתנו, יתחלקו בבשר הטלה, ואלו השלישי יסתפק בבני מעיו". כמובן, זממו השניים שעם בקר, עת אשר יספרו את חלומותיהם זה לזה, יתנו שניהם גבוי איש לרעהו כחולמי החלומות הטובים יותר, וכך יזכו בבשר הטלה. ובכן, כאשר הגיע היהודי, הבהירו לו את המצב. מזימתם של השנים לא נעלמה מעיניו. מנוי וגמור עמו היה ללמדם לקח אחת ולתמיד. "אין כל בעיה ידידי", השיב להם בערמה. "נלך לישון וכדברכם כן יהיה, השניים אשר יחלמו את החלומות היפים יותר יאכלו את בשר הטלה". הללו נתפתו לחשוב, שהיהודי נלכד ברשתם, אך לא כך היה. שעה ארוכה התהפך היהודי על יצועו, מחכה לרגע בו ישקעו השניים בשינה עמוקה. כל אותה שעה התבשל בשר השה בתנור, וריחו מלא את החדר מקצה אל קצה. ברגע שהיה בטוח, שהשנים נרדמו, קם ממקומו בלאט. אט אט צעד לעבר התנור, חרש פתח את מכסהו, ובזהירות הוציא את הטלה ואכל את בשרו עד תום. בבטן מדושנת עונג ובתחושת נצחון, שב אל יצועו ושקע בשינה עמוקה.
לעת בקר, התעוררו שני המוסלמים לריח העצמות החרוכות, והנה שוד ושבר. התנור מרוקן ולבד מעצמות חרוכות לא נותר מהטלה פרור. לא היה לשניים ספק ידו של מי הייתה במעל. בחמת זעם נגשו אל היהודי הישן ונערו אותו בחזקה. "קום יא מלעון (מקולל)'" סננו מבין שיניהם: "אכלת את הטלה כולו, ועכשיו אתה ישן!" "קום ובא עמנו אל השופט !" בחסר רצון מופגן קם היהודי מעל יצועו והצטרף אל השניים לבית המשפט. "קנינו שה בשותפות" הסבירו התובעים לשופט, "והסכמנו כי בשל מעוט בשרו, השניים, שיחלמו את החלום הטוב יותר, יתחלקו בבשרו, והשלישי יסתפק בבני מעיו. והנה בעוד אנחנו ישנים קם היהודי, ואכל את בשר השה עד תום, ולנו לא הותיר, כי אם עצמות חרוכות ובני מעיים סרוחים". "האמנם נכון הדבר? " פנה השופט אל היהודי. "כן אדוני", ענה היהודי, "אך יש לי דבר מה לאמר להגנתי". "וכי מה יכול אתה לאמר? " תמה השופט, "אבל, דבר ונשמע" הוסיף והאזין ליהודי בסקרנות רבה. "ראשית", פתח היהודי ואמר. "יואילו רעי המוסלמים הנכבדים, לספר לנו את חלומותיהם, ואחר אשא את דברי". "מקובל עלי", אמר השופט. "ובכן מה חלמת? " פנה אל המוסלמי האחד.
"בחלומי, והנה אני מרחף בין כוכבים ואתי המלאך גבריאל מובילני לגן-עדן, לטייל בגנים ולהתבשם מריחם" סיפר. "עד כדי כך נעם לי הטיול שם, עד כי מאסתי בחיי העולם הזה והחלטתי להשאר שם". "ואתה, מה חלמת? " פנה השופט אל המוסלמי האחר. "אני בחלומי ירדתי אל מצולות האוקינוס, שם ארחוני לחברה בנות-ים יפהפיות, בחברתן רקדתי, ובאהבתן שגיתי, עד כי שכחתי את רעבוני, ולנצח להשאר בחברתן נמניתי וגמרתי". "עתה שא את דברך" ! פנה השופט אל היהודי. "אכן כפי שספרו רעי המוסלמים הנכבדים, כן היה", פתח היהודי ואמר: "ויחד עמם שכבתי לישון. שעה קלה נמתי ופתע בעתה אחזתני. התעוררתי משנתי, והנה משה רבנו ניצב עלי ומטהו בידו. 'קום!, אמר לי בקול מצווה, 'קום ואכול את בשר השה'. 'לא, לא אוכל עשות זאת" אמרתי לו, 'הלא צריך אני להמתין, עד שיאיר הבקר ונספר את חלומותינו איש לרעהו'. אך הוא בשלו. 'קום ואכול את השה ואין עליך דבר! חברך האחד בשמים ואינו רוצה לשוב, וגם חברו ירד למצולות הים ואין בדעתו לחזור לכאן. רק אתה נותרת ואסור שתשאר רעב'. 'אבל זה רק חלום" ניסיתי לאמר לו, אבל הוא בשלו. 'קום אכול את הטלה מיד, או שאשבור את עצמותיך !' פקד עלי, והרים למולי את המטה, אשר הכה בו את הסלע. לא נותרה לי ברירה, קמתי ועשיתי כמצוותו" "זכאי, זכאי !" קרא השופט ופרץ בצחוק אדיר.
כתיבת תגובה