"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (א, א)
מהו הטעם שגלו ישראל למצרים ולא לארץ אחרת משאר הארצות? אפשר לומר עפ"י מ"ש החיד"א עה"פ "ביום ההוא יהיה מצרים כנשים" (ישעיה יט, טז) בשם הר"ר יונתן ז"ל ששר של מצרים נמשל כנקבה לפני 70 השרים של אומות העולם. ולכן בבוא יעקב אבינו ע"ה למצרים בשבעים נפש נולדה יוכבד בין החומות והשלימה 70 נפש, והיתה כנגד שר של מצרים שהוא כנקבה, ומשו"ה גזר פרעה "וכל הבת תחיון". עכ"ד. והנה ידוע שהנקבה מקבלת השפעתה מן הזכר, ולכן כשבא הרעב ירדו מכל הארצות לשבור בר ממצרים ונתנו כספם וזהבם למצרים ומזה נתעשרו פרעה ומצרים כנקבה המקבלת מן הזכר. וסיבב הקב"ה כן, כדי שיצאו ישראל ברכוש גדול לקיים הבטחתו לאותו זקן. ואפשר שזהו שאמר הכתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ר"ל בארץ דלית לה מגרמה כלום והיינו מצרים שהיא כנקבה. א"כ מובן שאילו גלו לארץ אחרת לא היו יוצאים ברכוש גדול כמצרים שקיבלה זהבם וכספם של האומות האחרות כיוון דלית לה מגרמה כלום. ומפני זה לא גלו אלא למצרים ולא לארץ אחרת. ועפי"ז אפשר לתת טעם מדוע נולדה יוכבד בין החומות, על-דרך משארז"ל שביום חורבן ביהמ"ק נולד הגואל שהקב"ה מקדים למכה את הרפואה וכן בתחילת כניסתם למצרים נתנוצץ הגואל בלידת יוכבד שממנה יצא משה רבינו ע"ה ומפני שיוכבד כנגד שר של מצרים, לפיכך הכנעתם ושבירת המצרים רק ע"י מי שיצא ממנה.
(חן טוב – לרבי יחיא אלבדיחי זצ"ל)
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (א, א)
יש להבין, מדוע אמר הכתוב שני השמות: ישראל ויעקב? וגם מדוע קראם תחילה בני ישראל ואח"כ אמר את יעקב, ומן הראוי היה לקוראם בני יעקב שהרי נולדו השבטים ועדיין היה שמו יעקב, ואח"כ יאמר את ישראל שהוא השם המאוחר? ואפשר לומר, עפ"י מאמר חז"ל שראוי היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל למצרים אלא שזכותו גרם וירד בכבוד גדול. ונודע כי שם ישראל מורה על לשון שררה וגדולה, כנאמר: "כי שרית עם וגו' ויקרא שמו ישראל". ושם יעקב מורה לשון שפלות, מלשון עקב. ולפי"ז פי' הפסוק כך: "ואלה שמות בני ישראל" כי בעת בואם למצרים היו נקראים בשם ישראל מפני שירדו בכבוד גדול. אבל "את יעקב", כיוון שבאו לבחינת גלות וירדו עד העקב אז נקראו ע"ש יעקב. ובאותו הזמן של השעבוד "איש וביתו באו" להשתעבד כי נודע שבמצרים גם הנשים השתעבדו עד שאחז"ל שמלאכת האנשים ניתנה לנשים ולהיפך, ואין בית אלא אשה. ובזה נכון מאמר נעים זמירות אדוננו דהמע"ה (תהלים קה): "ויבוא ישראל מצרים ויעקב גר בארץ חם". שאצל הביאה הזכיר שם ישראל שבאו בכבוד גדול ואצל הגירות נקראו ע"ש יעקב מלשון עקב ושפלות.
(מקום מקדש – לרבי חיים סנוואני זצ"ל)
"ותראהו וגו' ותחמול עליו" (ב, י)
"ותראהו – ראתה מילה שלו. ותחמול עליו – כיון שהשתין על בתיה בת פרעה נתרפית מצרעתה שבית פרעה היו כולם מצורעים שנאמר: 'וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו', לפיכך חמלה עליו".
(אור האפילה – לרבנו נתנאל בן ישעיה זצ"ל)
ואלה שמות בני ישראל הבאים וגו'
חז"ל דרשו את הפסוק הזה לכמה מצוות ולכמה עניינים. נזכיר קצת מהם. ואלה, ר"ת וחייב אדם לחזור הפרשה. שמות, שנים מקרא ואחד תרגום. וטעם הקריאה שמו"ת הוא כי נאמר באיוב (כח כז) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ויספרה, הכינה, וגם חקרה, הרי ג' פעמים. גם שמענו צווי המצוות ג' פעמים, תחילה בהר סיני, פעם ב' באוהל מועד, פעם ג' בערבות מואב, הרי ג' פעמים, וכנגדן צוונו חז"ל (ברכות ח א) לחזור על הפרשה שמו"ת.
וגם רמזו כל הפסוק הזה על המילה. ואלה, וחייב אדם למול הבן. שמות, שפחה מילדת ואם תלד. בני, במוהל נאה ימול. וכן כל הפסוק רמזו אותו על המילה, כי בזכות המילה ישראל יוצאין מהגלות שנ' גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט יא), ובמצרים נגאלו אבותינו בזכות דם פסח ודם מילה.
עוד שמעתי רמז על השבת בפסוק זה. ואלה, וחייב אדם לשמור השבת. שמות, שבות מעסקים ולמוד תורה. כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) לא נתנו שבתות וי"ט אלא לעסוק בהם בתורה, וכשיש שמירת שבת כהלכתה אז ישראל נגאלין מהר, כמאחז"ל (שבת קיח ב) אם ישמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד הם נגאלים, שנ' (שמות לא טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם, נזכר בפסוק הזה פעמיים מלת השבת לרמוז על זה. והפסוק מסיים לדרתם ברית עולם, לדרתם חסר קרי ביה לדָרָתָם מלשון דירה, שהשכינה תדור אתם ואז נגאלין מהר.
וגדולה מאד מצות שמירת השבת כמו שאמרו חז"ל (שבת קיח ב) שכל מי שהוא שומר שבת כהלכתה אפי' הוא עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו. שנ' (ישעיה נו ב) אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. אל תקרי מחללו אלא מחול לו. והלשון קשה מאד וכי מפני שהוא שומר שבת מוחלין לו על עוון ע"ז שהוא חמור מאד שכל מי שהוא מודה בע"ז הוא כופר בעיקר. ועוד קשה הנה נאמר בתורה (דברים י יז) האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, וכי מה שייך שוחד לפני הקב"ה והלא הכל שלו, אלא שאינו לוקח שוחד המצוה במקום העבירה אלא נותן שכר על המצוה ונפרע מהאדם בשביל העבירה. אלא שכל מי שהוא שומר שבת אפילו שהיה עובד מתחילה ע"ז סוף סוף באמצעות שמירת השבת ובזכותה הוא עוזב ע"ז ושב מחטאיו ובזה מחול לו. כי השבת היא מעידה על אחדותו ית' ואלהותו ושהוא ברא את העולם יש מאין והוא האלוה על הכל והכל שלו. וגם לפני שתנתן תורה היתה השבת ידועה וגדולה במעלתה, שכן אמרו חז"ל שיוסף הצדיק הנהיג שמירת השבת גם במצרים, כמאמרם על פסוק (בראשית מה יג) והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים, שהיה פותח האוצרות רק בששת ימי החול, ולפיכך מלת כבודי מלאה וי"ו לרמוז על זה. וכן ישראל לא היו עובדים בשבת במצרים כמו שפירשו חז"ל (אבודרהם הו' בעץ חיים) על ישמח משה במתנת חלקו, שמשה רבינו ע"ה אמר לפרעה שהוא צריך לתת מנוחה לישראל יום אחד בשבוע ובחר לו יום השביעי, וכיון שנצטוו ישראל על השבת שמח משה רבינו שהוא אותו היום שבחר לישראל במצרים, וזהו ישמח משה במתנת חלקו.
עוד יש רמז בפסוק זה שר"ת שמות בני ישראל הבאים הוא שביה (כ"כ בעה"ט), ר"ל שבזכות עסק התורה וקיום כל מצוותיה, ובכללן מה שזכרנו מצוות שבת ומצות מילה שנקראו אות, ישראל יוצאין מהשביה, דהיינו שנגאלין וניצולין מהגלות, שבזכותן הקב"ה גואל אותם ובונה להם בית המקדש בחיינו ובימינו אמן.
ובפרשה הזאת יש הרבה רמזים על הגאולה האחרונה שתהיה כעין הראשונה, כמו שאמרו במדרש (דב"ר פ"ב כג) מתוך ה' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, מתוך צרה, מתוך תפילה, מתוך ברית אבות, מתוך תשובה, מתוך הקץ. מתוך צרה, שנ' ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. מתוך תפילה, שנ' ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה וישמע אלהים את נאקתם. מתוך ברית אבות, שנ' ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו'. מתוך תשובה, שנ' וירא אלהים את בני ישראל. מתוך הקץ, שנ' וידע אלהים, ועתידין להגאל מתוך ה' דברים. מתוך צרה שנ' (תהלים קו מד) וירא בצר להם. מתוך תפילה, שנ' בשמעו את רנתם. מתוך ברית אבות, שנ' (שם שם מה) ויזכור להם בריתו. מתוך תשובה ורחמים, שנ' וינחם ברוב חסדיו ויתן אותם לרחמים. מתוך הקץ, שנ' (שם שם מו) הושיענו ה' אלהינו וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך אמן.
(צדיק באמונתו יחיה – למארי יחיא אלשיך זצ"ל)
כתיבת תגובה