מנהג קריאת ההלל בקירוי שנהוג בקרב יהודי תימן
מנהגם של יהודי תימן בקריאת ההלל שונה הוא משל קהילות אחרות. שכן בשאר קהילות הציבור אומר את ההלל יחד עם הש"ץ, ואילו אצל יהודי תימן בשחרית יום טוב ראשון של־פסח, ובשבועות, ובשמונת ימי סוכות, ובשמונת ימי חנוכה, מברך שליח ציבור על ההלל תחילה לגמור את ההלל, ובסוף יהללוך וגו'. וגומרים את ההלל, דהיינו שאין מדלגים כלום. וזהו סדר אמירתו בקירוי לפי מנהג תימן. ש"צ אומר פיסקא פיסקא, וכולם שומעים ואינם אומרים עמו, רק עונים אחריו בכל פעם, הללו־יה, עד שנמצא עונים בכל ההלל קכ"ג פעמים הללו־יה. ובראשי הפרקים, כופלים אותו. דהיינו אחרי שהוא אומר בצאת ישראל ממצרים, חוזרים הם ואומרים מה שאמר. וכן אהבתי כי ישמע וגו', הללו את י"י כל גויים, והודו לי"י כי טוב. גם מן אודך כי עניתני עד הסוף, עושים כן, חוץ מברוך הבא בשם י"י, שהש"צ אומר לבדו ברוך הבא, והם עונים (והוא שותק) בשם י"י, מפני שהשומע כעונה. וזהו מנהג הבלדי, וגם מקצת השאמי, והוא נמשך מימות התנאים והאמוראים. ודעת רבינו הרמב"ם שבמנהג זה ראוי לילך. ומקצת השאמי נוהגים לקרותו כל הקהל כאחד, גם בימים הללו, עד אודך כי עניתני. אבל בליל פסח בסדר ההגדה, כולם נוהגים לאמרו בקירוי כפי הסדר האמור לעיל.
רבי יעקב ספיר בספרו אבן ספיר (פרק כה דף נז ע"א) כתב וז"ל: קריאתם בהלל מתוק לחיך ונעים לאוזן. החזן קורא בנעימה חצי פסוק והקהל מלחשים אחריו ועונים פה אחד קול אחד " הללו־יה ", וכן אחר כל חצי פסוק בשפה ברורה ובנעימה קדושה קטון וגדול מצלצל אוזניים ועונים קכ"ג פעמים " הללו־יה " כנגד שנותיו של אהרון וכו', ומנהג זה כבר נזכר בתלמוד (סוכה פ"ד) מקום שנהגו לכפול וכו' עונים אחריו וכו' עכ"ל.
המנהג לאור ספרות ראשונים
בעבר לא נתייחדה דרך קריאה זו ליהודי תימן בלבד, כי כן כותב הרמב"ם על מנהג זה:
"מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה. אחר שמברך הגדול, שמקרא את ההלל, מתחיל ואומר: " הללו־יה ", וכל העם עונין: " הללו־יה ". וחוזר ואומר: "הללו עבדי ה'" וכל העם עונין: " הללו־יה ". וחוזר ואומר: "הללו את שם ה'" וכל העם עונין: " הללו־יה ". וחוזר ואומר: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". וכל העם עונין " הללו־יה ", וכן על כל דבר עד שנמצאו עונין בכל ההלל " הללו־יה " מאה ושלוש ועשרים פעמים. סימן להם: שנותיו של אהרן" (הלכות חנוכה פ"ג יב).
בציינו את "המנהגות המשונות" של קריאת ההלל בימיו גומר הרמב"ם את ההלל על מנהג זה ואומר: "זהו המנהג הראשון ובו ראוי לילך" (שם, שם, יד).
שיטה זו של "קירוי" כפי שהיא נקראת בפי יהודי תימן עד היום נזכרה פעמיים במשנה, במסכת ראש השנה (פד, ז) " העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע. ובשעת ההלל, ראשון מקרא את ההלל". ובמסכת סוכה (פג ,י) " מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהן מה שהן אומרים, ותהי לו מארה. אם היה גדול מקרא אותו, עונה אחריו הללו־יה ".
ועל פיה פירש רבי עקיבא גם את דרך אמירת שירת הים ע"י משה ובני ישראל(בבלי סוטה ל, ב). בתלמוד בבלי (פסחים לו א) מצא שמואל אסמכתא לחובת קריאת ההלל על הפסח בכתוב "לחם עני" (דברים טז, ג), ודרש "עני" שעונים עליו דברים הרבה. אמנם רש"י מפרש "שגומרים עליו את ההלל" אך אם נניח שבתקופת התלמוד קראו בבבל את ההלל בדרך של קירוי הרי יפה לו לשון "עונים עליו", שמוסב הוא לקריאת " הללו־יה " של המסובין על כל פסוק ופסוק. בתקופת הגאונים עדיין היה מנהג זה שריר וקיים לפי שרב סעדיה גאון בסידורו (עמ' קמ, קמו) מציין במפורש שהמסובין עונין בקריאת ההגדה אחרי המקרא " הללו־יה " על כל פסוק ופסוק.
למותר להוכיח שדרך הקירוי הייתה מקובלת בעם ישראל בתקופה הקדומה כאשר הקריאה הייתה נחלתם של יחידי סגולה ומגילות-ספר לא היו עדיין מצויות בידי כל אדם. הסופר או החזן קרא את הדברים מעל ספר וקהל המאזינים הטה אוזן קשבת לקריאתו או שליווה את קריאתו בעניית " הללו־יה " אחרי כל פסוק ופסוק. בתנא דבי אליהו רבה פרק יג מובא מעשה באדם אחד שהיה עומד הוא ובנו בבית הכנסת וכל העם היו עונים אמן והללו־יה אחר העובר לפני התיבה וכו' (נזכר ע"י הגאון רבי אברהם צנעני זצ"ל בספרו מנוחת המת), ומבואר שכן היה המנהג ידוע בזמן חז"ל.
עניית " הללו־יה "
בקריאת ההלל, בבית-הכנסת ובשעת "הסדר", מדקדקים המתפללים והמסובין לענות אחרי המקרא (כרגיל המקרא הוא הגדול והזקן שבחבורה) " הללו־יה " בקול רם, ומזרזים את התינוקות להגביר קולם באמירת " הללו־יה " עד שקולם "יבקיע את התקרה" (יכ'זק אלסקף). וכן מצינו בתלמוד (ירושלמי פסחים, פרק ז, יב; בבלי, שם, פה, ב) "פסחא כזיתא והלילא מתבר אגרייא" (הפסח כזית וההלל בוקע את הגגות), לפי שבתקופת הבית היו נמנים על הפסח חבורות גדולות עד שלא היה מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח, ולקול קריאת ההלל של ההמון דומה היה כאילו הגגות מתבקעים, ועל זה משלו המושלים את משלם.
הווי זה של קריאת ההלל בירושלים על הפסח משתקף גם ממדרש "שיר השירים רבה". שם דרשו את הכתוב "הראיני את מראיך השמיעיני את קולך" (שיה"ש ב, ד) בעולי רגלים. "הראיני את מראיך – אלו עולי רגלים שנאמר: שלוש פעמים בשנה יראה (דברים טז, טז). השמיעיני את קולך – זו קריאת ההלל בנועם. בשעה שישראל קורין את ההלל קולם עולה למרום. מתלא אמר: פסחא בביתא והלילא מתברא אגרייאה". פירש בו בעל "מתנות כהונה": "כשאוכלין את הפסח ואומרין עליו הלל קולן עולה למרום ומשבר העליות והתקרות".
רבי מנחם די לונזאנו , הסיק מפתגם זה, בהגהותיו לירושלמי, "שצריך לומר ההלל בקול גדול".
שינוי המנהג
מנהג קירוי ההלל נמשך במשכנות יהודי תימן ללא עוררין, עד לפני כשלוש מאות שנה. אריכות הימים זכה לה המנהג נזקפת בעיקר על הכרעתו של הרמב"ם, שבקהילות תימן מקובל הוא כפוסק יחיד. לפני כחמש מאות שנה, זרח אורו של מהר"י קארו בעולם היהדות ו"שולחן ערוך" שלו מצא לו מהלכים גם בתימן. יחד עם ה"שולחן ערוך" חדרו לתימן מחזורי דפוס נאים והדורים בנוסח ספרד ודחקו את מקומם של מחזורי-תימן שבכתב-יד המיושנים והבלים. בתקופתו של הגאון רבי יחיא צאלח (מהרי"ץ) זצוק"ל, הוכשרה כבר האווירה לשינויים ונתגלתה נטייה בציבור להחליף את הקירוי בקריאת ההלל בקול על ידי כל הציבור יחד. הגאון רבי דוד משרקי זצוק"ל, מחבר פירוש "שתילי זיתים" ל"שולחן ערוך" של מהר"י קארו, צידד בעד שינוי המנהג, [למרות שמלכתחילה לא אחז כך וכמ"ש בתחלת תשובתו, הייתי משיב שהמשנה [מהמנהג] מקצר ח"ו בשבחו של מקום. אלא שהוסיף מיד, וכעת שראיתי קלקולים נתחדשו בעוונות מרוב התרשלות הדור], ואילו ר' יחיא צאלח, מנהיגה הרוחני הדגול של יהדות-תימן בתקופה זו, עמד לימין המנהג המקורי. הדים למחלוקת זו נשמעים מחיבוריהם של השניים, שייחדו לה מקום בספריהם: ר' יחיא צאלח בשו"ת "פעולת צדיק" (סימן מ"ח) ובפירושו "עץ חיים" לסידור התפילה (תכלאל, ירושלים תרנ"ה, ח"ב, דף לה-לז) ור' דוד משרקי בשו"ת "רביד הזהב" סימן י"א. לשם הבנת רקע המחלוקת מן הראוי לציין את תכונותיהם של שני אישים אלה שעמדו בראשה: ר' דוד משרקי, פרשן השו"ע וראש בית הכנסת "אלאסטא", שהתפללו בה בנוסח קרוב לספרד, היה נציג הזרם הספרדי; ור' יחיא צאלח, עורכו ומפרשו של "התכלאל" (נוסח תימן המקורי).
נימוקי המשנים
ר' דוד משרקי ואחרים, שביקשו לשנות את המנהג, נאחזו בכמה טענות:
א) הקהל סומך על הש"ץ בקריאת ההלל, עונה " הללו־יה " מתוך שיגרה ואינו יודע על מה עונה. והואיל והציבור אינו נותן דעתו על קריאת הש"ץ אינו בכלל "שומע כקורא".
ב) מחשש לטורח ציבור ולקפדות חלק מן הקהל פעמים שהש"ץ מזרז את קריאתו ופותח בקריאת הפסוק קודם שהציבור יסיימו מענה " הללו־יה ", "ונמצאו קרחים מכאן ומכאן: לא הם קראוהו לעצמם ולא הש"ץ הוציאם". ר' דוד משרקי מספר שפקחים שבקהל היו קורים לעצמם את ההלל ואח"כ יושבים על מקומם עד שישלים הש"ץ קריאתו, וכך יוצא שהש"ץ קורא לעצמו ולא הוציא אדם.
ג) גם כשהש"ץ קורא כהוגן יש שהשומעים מסיחים דעתם מן הקריאה: אם בעיון בספרים או בשיחה זה עם זה.
ד) יהודי תימן נוהגים לשחוט ולאפות ביום טוב לעינוג החג. במקצת מן הקהל היו יוצאים מבית הכנסת אחר הקדושה בשחרית ורצים לבית המטבחיים כדי לקבל מנת הבשר לסעודת יום טוב. להלכה היו בטוחים שיהא סיפק בידם ללכת ולחזור בעת חזרת התפילה וקריאת ההלל, ואף להספיק לקרוא את ההלל ביחידות לפני הוצאת ס"ת. אולם לרוב היו חוזרים לבית הכנסת בעת קריאת התורה, ואז היו קורין את ההלל בחיפזון או שלא היו קורין אותו בכלל, ונמצאו מפסידים את: חזרת הש"ץ ברכת כהנים, הלל ומקצת מקריאת התורה.
כדי למנוע קלקלות אלה העדיף ר' דוד משרקי לשנות את המנהג ולקרוא את ההלל ביחד, בנחת ובנעימה, ו"זהו כבודו ושבחו והודו והדרו של מקום ברוך הוא". להחלטה של שינוי המנהג הגיע ר' דוד, לדבריו, לאחר שנבצר ממנו לתקן את המעוות ולהחזיק במנהג הישן. בתקנה זו סמך על הרמב"ם שתיקן בבית-כנסת שלו תפילה אחת לאחר שנוכח שהציבור לא נשמר מהברה בשעת חזרת הש"ץ. ר' דוד מספר שעוד לפני קביעת התקנה נזדמן לו להתפלל בבית-כנסת שאינו שלו וכשהגיעו ימי חנוכה הציע לפניו גדול בית-הכנסת, שכל העם יקרא את ההלל ביחד, ואמנם "קראוהו כל העם ביחד ובנעימה קדושה, וכן עשו כל שמונת הימים ולא היה פוצה פה, לא גדול ולא קטן".
ר' דוד כרך תקנה זו בשני תנאים:
א) אין לקרוא את ההלל במרוצה ובהבלעה, שלא תהא תקנתו קלקלתו.
ב) במקום שיש לחוש למחלוקת בין ציבור המתפללים אין לשנות את המנהג, שכן אמרו חז"ל: לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת.
מהרי"ץ עומד בפרץ
אין ספק שרוב הציבור שש על התקנה החדשה, שקיצרה לו במידת מה את אריכות התפילה בימים טובים. (יש לציין שתפילתם של יהודי תימן נעשית כרגיל בשובה ובנחת, ובשבתות וימים טובים נוסף לה גם התרגום בארמית לתורה ולהפטרה). קריאתו של מהרי"ץ לשמור על המנהג הישן לא מצאה הדים בלבות רבים ותעיד על כך הנעימה שבדבריו. לאחר שהוא מאשש את מנהג תימן על המשנה, התלמוד והפוסקים הוא מסיים את תשובתו בתוכחת מוסר נעימה לבני תימן:
"אם כן אפוא, אחי, בינה זאת, ואל ירע בעיניך להתעכב שעה אחת לתקן תכשיטי הכלה, אשר זה לה כמה חודשים ושבועות מחכה לחסדי אב, מהור וימהרנה לו ע"י רבי המלך, כנסית ישראל עם קדוש, ברוב עם הדרת מלך. ואל תהי בסוד נמהרי לב הממהרים בהשלמת קריאתו, בלתי ענות "הללויה". ושכינה מה אומרת? אם אם אני איה כבודי? ואם גברת אני איה מוראי? הגמול הזה קויתי? די לי בשאר ימות השנה, שאני שוכבת קודרנית ושחורה. והן עתה אשר הגיע עת דודים, נשיקין דאבא. מנעו הטוב ממני. לא זו דרך בן יכבד אב ואם. ואם מפני קצת המוניים, אשר השליכו הוד ותפארת רינת ההלל אחרי גוום ויפנו עורף לצאת החוצה ולא עלה בידם לא זה ולא זה, לא מפני זה נבטל תקנת ראשונים, חכמי משנה וגמרא, דעלייהו אתאמר: ע"פ התורה אשר יורוך. ולא יתכן לסמות עיני בשר שרים נוגנים השוקדים בבית תפילתם בעבור אלו, כי אדרבא לתקנת הפיקחים ראוי לנו לחוש, ולתקן גם את שאינם בני דעת, קל הוא לדבר על ליבם בשפל קול התחינה לאמר: בואו אחי, בואו רעי, ונרוממה שמו יחדיו יחד כל איש ישראל חברים, וקב"ה יתקלס מינן ומינייכו (ומנייהו) ישראל אשר בך אתפאר".
מן הראוי לחדש מנהג ראשונים זה ולהחזיר עטרה ליושנה
בכל משכנות יהודי תימן.
כתיבת תגובה