רבי סלימאן ב"ר יוסף קארה זלה"ה*
משפחת אלקארה נמנית בין המשפחות הידועות שאישים מתוכה היו למנהיגי היהדות בתימן. הראשון בהם הידוע לנו עליו, הוא כבוד הגאון רבי יוסף אלקארה מ"כ שכיהן ראב"ד לאחר פטירת מאור יהדות תימן מהרי"ץ זצ"ל. וכך כותב עליו מהרש"ק זצ"ל בס' אגרת בוכים: כה"ר מ"ו יוסף אלקארה נתמנה פרנס על כל קהלות תימן אחר מהרי"ץ זלה"ה, הוא העמיד תלמידים הרבה ורוב עסקו היה בתלמוד והרמב"ם, ותלמידיו הם רבני הדור שאחריו, מהם אמו"ז מהר"ח קרח מ"כ, וכה"ר סלימאן צאלח מ"כ, ועוד הרבה רבנים ותלמידים זלה"ה, (חיבר ספר קיצור דיני שחיטה ושבעים טרפיות וקראו "זבחי אלהים"). כה"ר מ"ו יוסף אלקארה הנז' הניח שלשה מאורות אחריו, והם שלשה בניו, כה"ר מ"ו סלימאן אלקארה מ"כ, וכה"ר יחיא מ"כ, וכה"ר מ"ו אברהם מ"כ.
אלה שלשת הגבורים פעלו רבות בעולם היהדות בתימן, כהרה"ג מ"ו סלימאן אלקארה נתמנה פרנס לכל קהלות תימן אחר אביו בשנת בק"ס – התר"ט. ונפטר בשנת ב"ר לשטרות – התרמ"ט, כאמור נהג בנשיאותו ארבעים שנה כמלכות דוד מלך ישראל. ובספר סערת תימן להרע"ם קרח כותב אודותיו וזה לשונו: אחרי אסיפת הראב"ד יוסף קארה ז"ל, נשאו עיניהם רבני ונכבדי הקהלה להכתיר בנו הגדול ה"ר סלימאן למלא מקום אביו במשרת ראב"ד, בתחלה סרב, כי מנעוריו הורגל בחופש החיים ובכל עסקיו הצליח והרויח, אמנם מן השמים הסכימו ונתרצה, נשען על עזרת ה', נגש אל העבודה ברוח דעת ויראת ה', חוסן קומתו ויופי תארו מקסימים, שכלו הזך ודבר שפתיו חן והדר יביעון, בשבתו על כס הרבנות ובכל מעמד ומסיבה הוד מלכות חופף עליו. מחונן ענוים שופט בצדק דלים, שובר זרוע עריצים ומכתת רגל פריצים. מקורות כללי הדינים וסעיפיהם ידועים לו וסדורים בפיו. כקטן כגדול מעטרים אותו ביראת הכבוד והאהבה, עם חברי בית דינו של אביו האחרונים, הרב יחיא הכהן, והרב יחיא בן יעקב צאלח, העמידו יחד את קרן התורה והנהיגו את הקהלה בחסד ביושר וחמלה.
וכה"ר יוסף קורח מ"כ כותב: מארי סלימאן היה עשיר בעל שדות וכרמים בקרית אלקאבל, כך שבמשך ימי כהונתו לא נהנה ולא היה צריך ליהנות משל הציבור מאומה. ומורגלא בפומיה "כל ימי שירותי את הציבור לא נהניתי כלום משל ציבור חוץ מן אלספרה" (היא עוד כבשים שעבדו אותו ולא הסירו צמרו ומשתמשין בו כמו שטיח ויושבין עליו). ותקנת ב"ד היתה שביה"ד יושבין על שטיח כזה משל הקדש, ומביאין עור אחד לכל אחד ואחד משלושת חברי ביה"ד, ולכן, מוכרח היה מארי סלימאן לשבת דוקא על השטיח הזה של ההקדש שקורין ספרה. מארי סלימאן היו בני אדם מכבדין אותו ויראים ממנו כמורא שמים, לא כמורא ב"ו. כשהיה עובר ברחוב, היו אומרים מארי עובר וסוגרים החלונות, שאין להשקיף מן החלון כשמארי עובר. היה מייסר את העבריינים וכועס עליהם לשם שמים, כך שפעם אחת היה מיסב במסיבה של מצוה בבית שהחדר שלו גבוה מהחצר, ובתוך המסיבה הביאו לפניו בחור שנתפס בגניבתו, רעם עליו בקולו המרעיד ואמר לו רשע שכמוך, מלסטם את הבריות, ונתן לו סטירה מצלצלת בכל כוחו עד שהטבעת שבאצבעו ניתקה ואבדה, והיה כועס על הבחור ועל הטבעת שאבדה, המסובים קמו לחפש הטבעת ומצאו אותה בשוקת שבחצר שהמים נזחלים בה לרשות הרבים. אח"כ שחרר את הבחור תוך כדי אזהרה חמורה, שאם יחזור לסורו יעניש אותו בכל חומרת הדין, ובדרך זאת ביער את פושעי הרחוב. פניו היו מפיקים אימה ויראת כבוד, בעל קומה והופעה נאה, חזותו כמלך כירח בהלו וכשמש בגבורתו, יפה תואר ויפה מראה, גדול בחכמה עצום ביראה.
תלמודו היה סדור בפיו ובפרט בהרמב"ם, שהיה פוסק כמוהו, והיה בקי בנוסחאות כתבי היד. חכמי הישיבה היו חולקים עליו ומנסים לערער על פסקיו, אבל היה מוכיח דבריו, ומספרים כי פעם אחת תפסו עליו שהוא פסק היפך הפוסקים והרמב"ם, ובאו אליו להראות טעותו, מיד קרא למשרתו ואמר לו תן לי הספר ההוא שבמקום פלוני, והראה להם שכך הוא הדין לפי הרמב"ם שבכתב היד. ומה שכתוב בדפוסים אינו אלא טעות, בושו והלכו להם, להודיעך כמה היה הרמב"ם סדור ושגור בפיו על פי כתבי היד, ודרכו היתה שאינו הולך ברחוב כי עם הקולמוס והדיו ביד משרתו, ובדרכו היו מביאין לו שאלות כתובות והוא מקבלם, ומיד משיב בקצרה על אותו דף שבו נרשמה השאלה, תשובות לאלפים יצאו מתחת ידו וחבל שלא נשמרו לדורות.
וכך מסיים הרע"מ קרח דבריו על סיום תקופת מנהיגותו של הראב"ד מארי סלימאן אלקארה, חן וכבוד נתן לו האלהים, וכל דבריו נשמעים ומתקבלים בענוה ויראת ה', שפט את עמו ארבעים שנה, ובהדרה ושיבה טובה בן חמש ושמונים שנה נאסף לחיי נצח ביום ד' שמיני לחודש אלול ב"ר (התרמ"ט), ועליו קונן הר"א צאלח וי על האיי שופרא דבלי בארעא.
לדעת הרש"ק נפטר בן שמונים בג' לחדש אלול. ת.נ.צ.ב.ה.
כתיבת תגובה