.jpg)
יום שלישי, 3-7-2007, ואני מתייצב לניתוח בבית החולים הדסה בירושלים.אני מלא באינספור מחשבות, החששות ממלאים אותי, ואני לא שלם עם ההחלטה.
בדרך לירושלים, המנתח מתקשר אליי "אתה מגיע היום לניתוח?" הוא שואל אותי, "ברור" אני עונה.
"לא דיברו איתך?" הוא ממשיך ושואל, "לא" אני עונה, ומבין שמשהו כאן לא כשורה.
"טוב" הוא אומר, "תגיע ונדבר…"
שלושתנו נכנסים לחדר, המנתח, אשתי ואני.
"אני אגש ישר לעניין" אומר לי המנתח, "תוצאות הCT הראו שיש לך גידול ליד המוח"
ש ת י ק ה !
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
קשה להסביר מה עובר על אדם באותם רגעים.
"גידול במוח?"
"מה עושים?"
"מה זה אומר?"
"עומדים לחתוך לי את המוח?"
"על מה זה ישפיע?"
"איך?"
"מה?"
"למה?"
והכל מתערבב לו אל תוך בליל של מחשבות…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
"אני יכול לנתח אותך כעת, אבל יכול להיות שבקרוב אולי תצטרך ניתוח נוסף, וניתן לעשות את שני הניתוחים באותו זמן. ההחלטה בידך!"
בין כל סערת הרגשות והבלבול העצום, אני איכשהוא מצליח לתפוש את עצמי ומנסה להגיע לכדי החלטה.
אני שואל עוד כמה שאלות, ואז מחליט – אני דוחה את הניתוח!
"צריך לעשות MRI" אומר לי המנתח, "וזה חייב להתבצע מה שיותר דחוף!" ותוך כדי שיחה רושם לי המנתח טופס לMRI וכותב עליו בענק "דחוף ביותר!!!"
אנחנו יוצאים מהחדר, והאישה לא עומדת בזה – היא מתפרצת בבכי.
אני לא אומר מילה, ושנינו הולכים לכיוון ה MRI…
"התור הקרוב רק לאוקטובר", אומרת לי פקידת הקבלה, ואני מנסה להבהיר לה את חומרת המצב.
"אאממממ…" היא אומרת, "אני רואה שמישהו ביטל את התור שלו למוצאי שבת"
"23:30 בלילה זה בסדר?" היא מוסיפה, ספק שואלת ספק מודיעה ורושמת אותי למוצאי שבת…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אנחנו יוצאים מבית החולים, ואני מהרהר לעצמי
"אני חייב לעשות את זה!"
"אני חייב לטפס עד אליו ולדבר איתו!"
זו כבר תקופת מה שרציתי לטפס את החרמון עם "אבירי החרמון".
פעם בחודש, עודד מטפס את החרמון, והבנתי שהפעם אני מצטרף.
"החרמון זה המקום הכי קרוב לאלוקים" אני אומר לעצמי.
"אני הפעם הולך להתקרב הכי קרוב שאפשר!"
עוד באותו יום, אני מדבר עם רפי בטלפון ומספר לו שהשריטה שיש לי במוח, עומדת לקבל גושפנקא רפואית :-), ובד בבד, אני גם אומר לו שאני עומד לטפס את החרמון עם עודד.
"אין לי מושג מתי תהיה הפעם הבאה שאני ארכוב באופניים", אני אומר לרפי, והוא מבלי להסס עונה לי "אם אתה שם, גם אני שם!"
אני מתרגש, ומודה בלב לאלוקים על חבר אמיתי, ובכך מסתיימת לה השיחה.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יום שישי, 6-7-2007, בסביבות 6 בבוקר ואנחנו מגיעים לקרית שמונה.
ביומיים האלו רפי "דאג" לארגן את כל החבר`ה, וכשאני מגיע לקרית שמונה ויוצא מהרכב, אני רואה אל מול עיניי קבוצה אדירה של רוכבים!
אני כותב את זה וכולי צמרמורות…
האדם המדהים הזה, הרפי הזה, ארגן את כולם לרכיבה משותפת לחרמון וכולם באו עם כל כך הרבה התלהבות. זה היה פשוט מדהים!!
רגע לפני שמתחילים לרכוב, אני מוציא תיק מהרכב ושם אותו על הגב.
"תשאיר את התיק באוטו, יש רכב ליווי" כולם אומרים לי, אבל אני יודע שאת התיק הזה אני הולך לקחת איתי עד למעלה, עד אליו, והתיק הזה יהיה עליי מההתחלה ועד הסוף!
|
כותב הסיפור נועם נגר ז"ל מתפלל ומודה לה' בראש פסגת החרמון לפני למעלה משנה (6/7/2007). |
.jpg)
אני כבר תקופה ארוכה לא רוכב.
לפני מספר חודשים טפסתי את החרמון ולאחר הטיפוס חזרתי עד רחובות באופניים. הפעם, ידעתי שזה יהיה שונה לחלוטין.
הטיפוס לא היה לי קל בכלל, אבל קבוצת הרוכבים המדהימה כל הזמן דאגה "למשוך" אותי למעלה, ולבסוף אף הגענו לפסגה.
איך שהגענו, נכנסתי פנימה אל המסעדה, הנחתי את התיק על השולחן, והוצאתי ממנו את הטלית ואת התפילין.
התעטפתי בטלית, הנחתי תפילין, ויצאתי החוצה.
התיישבתי ליד אחד השולחנות, ופתחתי בפניה אל "היושב במרומים".
"תראה מה כל האנשים האלו היו מוכנים לעשות למעני! תראה אלוקים!"
"הם כולם קמו ב3 לפנות בוקר, רק בשביל להיות שם בשבילי"
"תראה אלוקים! תראה איזה אנשים מיוחדים יש לך בעולם"
"אם לא בשבילי, אז לפחות למענם…"
וכך, לאחר כ20 דקות של התייחדות, קפלתי את הטלית ואת התפילין, וירדנו בדהרה את כל הדרך למטה…
"אתה כבר יכול להניח את התיק באוטו" הם שוב אמרו לי
"לא!" עניתי, "זה בא איתי, וזה גם יחזור איתי!"
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יום ראשון, שעת בוקר, ואנחנו מחכים לפגישה עם מנהל מחלקת נוירו-כירורגית בהדסה.
"נועם" הוא קורא לי ואנחנו נכנסים.
אני מספר לו את כל הסיפור, והוא נכנס אל המחשב בכדי לראות את התוצאות של הMRI.
הוא מסתכל… ומסתכל… ומסתכל… ומסתכל…
אני יושב מולו וכל הגוף שלי רועד!
הוא ממשיך לבחון את הMRI ושוב בודק…
גולל לאחור… וגולל לפנים ושוב מסתכל… ובוחן בעוד מבט ואז מביט בי ואומר "אין שם כלום!"
"מה כלום?" אני שואל, "אתה בטוח?"
והוא שוב מוציא את הדו"ח מהCT ובודק את האיזור במוח שבו היה הגידול, ושוב חוזר ומביט ב MRI…
"כלום! המוח שלך נקי" הוא אומר!
"ומה עם השריטה?" אני חושב לעצמי, כבר הבטחתי לכולם…
"תראה" הוא קוטע לי את רצף המחשבות, "אני חייב להראות את זה למספר אנשים נוספים. אולי אני בכל זאת מפספס כאן משהו. אני נפגש איתם היום אחר הצהריים ואני אודיע לך לאחר מכן"
גם כשיצאנו משם האישה פרצה בבכי
למחרת בבוקר התקשר אליי המנתח "המוח שלך נקי! חוזרים לניתוח המקורי?"
"ככככככןןןןןןןןןןןןן!!!!" אני עונה בהתלהבות, ולפתע אני מבין שהכל יחסי בחיים!
"תודה אלוקים!" הבטתי למעלה ואמרתי לו "תודה שהכנסת אותי לפרופורציות הנכונות"
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
עם משפחה אוהבת…
עם חברים שעוטפים…
ועם לא מעט אמונה בלב,
כנראה שזה המתכון הבטוח בחיים בכדי לחייך 🙂
ותגידו שנועם שלח אתכם…
את כל הרכיבה ליוותה אותי אישתי.
היא נהגה ברכב הליווי לאורך כל הדרך, היא צילמה והסריטה את כל הרכיבה, ובלעדיה לא הייתי מסוגל לצאת לרכיבה הזאת.
אני יודע שזכיתי, ומודה לאלוקים בכל יום מחדש שזכיתי לאישה שכזאת.
(הסיפור פורסם ב11 ביולי 2007, 1:30 בבלוג של מאמן קושר- תפוז בלוגים)
____________
נועם נגר ז"ל כותב השורות המרגשות האלו הלך לבית עולמו ביום שבת פרשת "וילך" ה' תשרי תשס"ט תנצב"ה
הודעה על פטירתו
כתיבת תגובה