אותו יום היתה רוחו של ר' יחיא סרה וזועפת, ויכולים אנו להיות בטוחים שהיתה לכך סיבה מספקת, שהרי כבר חלפו כל שעות שלפני הצהרים והוא עדיין מתרוצץ בסמטאות השוק, ולא הצליח להרויח אפילו אגורה אחת, פעמים אחדות כבר החל פוסע לעבר ביתו, אולם מיד סב אל אחוריו ביודעו כי שם, בבית, ממתינים לבואו האם על הבנים בתקוה שיביא להם ארוחה כלשהי. לבסוף החליט בנפשו כי אין מנוס מכך, ושב אל ביתו. ובפתח כבר יושבת לה רעיתו בעיניים כלות, אך ראתהו ונזדקפה בצפיה, אולם משראתה את פניו הנפולות יד חשה כי ריקה אמתחתו מכל. לרגע עמדה והיא כמתאמצת לכלוא את חרונה, אולם בשומעה את קול הילדים בבית הבוכים לפת לחם, עטה עליו בחמה שפוכה: נו, יא יהודי, וכי אינך שומע זעקת הילדים ? והוא עונה בצער: מה אעשה, רעיתי, ושערי פרנסה ננעלו ? והיא כשלה מתרעמת, לכל העולם פתוחים שערי פרנסה לרווחה, ורק אתה מצאתם נעולים על מנעול ובריח ? ! והוא מרגיעה, הרגעי זוגתי ובואי נכנס ונחפש בפינות הבית אולי נמצא משהו. אך הצעתו המפייסת מרגיזה אותה יותר ויותר. כבר הפכתי הבית על פיו ולא מצאתי גרגר דורה. הכנס אתה, ואני אפשוט כארבה (ֹ ג'ראדה והוא גם שמה) לחפש אוכל לילדי. ויחיא מזדעזע: יא ג'ראדה חביבתי, אם אני לא מצאתי דבר, האת אשה תמצאי, שבי לך על מקומך ואני אצא שוב, אל השוק, אולי ירחמו מן השמים, אך סייעי לי בתפילתך כאן. נפנה לאחוריו ושב אל השוק ופיו מתפלל ולבו בוכה.
ואמת היא כי כבר נתיאש יחיא, אך לא עמד בו לבו לשוב לביתו ולשמוע בכי עולליו, ולכן לקח ספר התהלים וישב בקצה השוק והוא מנעים בקול רפה תפלות בן ישי. ושעות חולפות והדפים נהפכים זה אחר זה ואיש אינו נזקק לעבודתו ואיש אינו פונה אליו מטוב ועד רע, משל היה רואה ואינו נראה. לאט לאט החל השוק מתרוקן מלקוחות וסוחרים, והשמש כבר נטתה לערוב, וחזן של ישמעאלים כבר עלה לו לראש המסגד והוא קורא לחסידיו לתפלת הערביים. ויחיא יושב על מקומו שקוע בלימודו ותפילתו ולבו מתחמץ בהרהרו כי עוד מעט יהיה עליו לשוב אל אשתו וילדיו וידיו ריקות כשהיו, לבסוף החליט יחיא כי בכל זאת עדיין לא רחמו עליו מן השמים, וכי אין לו ברירה אלא. לשוב אל ביתו, שהרי אסור על יהודים לשהות בעיר הגויים בשעות הלילה, וכבר בין הערביים. סגר את ספרו והוא משיח ספק עם עצמו ספק עם בוראו, ומזכיר זכויות אבותיו ומבקש רחמים על עולליו, עודו ממלמל והנה שומע הוא קול: "יא יהודי, אולי ראית את סוסי ?" נדהם, נפנה יחיא להביט סביבו והנה גוי הדור בלבושו וצורתו עומד נכחו, "…סרתי לרגע לבית ידידי והנה נעלם סוסי עם כל הכבודה אשר קניתי, במזונות ומלבושים…
"לא, לא ראיתיו", -נזדרז יחיא לענות בקול מפוחד, כאילו חשדוהו בגניבת הסוס. והגוי אשר נפנה לסקור את דמותו של היהודי, הבחין בספר אשר בידי יחיא ותקוותו נשתלהבה: "הא הנה ספר בידך ואם תלמיד חכם אתה מחכמי היהודים, השבעתיך כי 'תפתח את הספר' ותגלה היכן סוסי, שהרי "היא חכמתכם ובינתכם לעיני המוסלמים", נתבהל יחיא להכחיש, "לא, לא, איני אלא בור ועם הארץ, לא אדע לפתוח את הספר ולגלות הנסתרות". והגוי מתעקש – "לא, כי אתה מחכמי היהודים ויודע אתה לפתוח את הספר, מצא לי את סוסי וכאשר תשית עלי אשלם, שכן אציל הוא סוסי מזרע סוסת הנביא, והא הנה נשבעתי כי אם תגלני את מקומו, אתן לך את כל הכבודה אשר עליו. ויחיא מבוכתו רבה, מחד גיסא יודע הוא כי ג'ראדה רעיתו תתכעס אם תדע כי החמיץ הזדמנות להרויח משהו, ומאידך גיסא חושש היה מחרונו של הגוי, באשר יגלה כי אך נוכל הוא יחיא, ולא ימצא את סוסו האציל, וכך עומד היה ומכחיש ומצוה כי אינו מחכמי היהודים ואינו יודע לגלות צפונות. לבסוף נתכעס הגוי ובהרימו מטהו באיום קרא: יא יהודי, איני יודע מדוע גזרת לבל תעזור לי, אך גזרה היא מלפני כי לא אוותר לך בזאת. הנה ספר קודשכם בידך, ואת תאמר כי אין ביכלתו לגלות איה סוסי הרי אתה ככופר ביהדותך, ונשבעתי כי אגרור אותך בזקנך אל המסגד ועוד הלילה תלין כמאמין וכמוסלמי בן מוסלמי, ועתה דע את אשר תעשה". מששמע זאת יחיא פקו ברכיו וידע כי מן השמים מנסים אותו על קוצר אמונתו, ויחפש עצה ותושיה למלט עצמו מן המיצר. אמר לגוי בקול מלא אימה. צדקת ממני, כי אכן תורתנו אמת, ועתה עשה באשר איעצך, רד ברחוב הזה עד קצהו, ובהגיעך לשער העיר צא עד מאה אמות מן החומה ואחר תעמוד, וה' יהי עמך". והגוי מלא שמחה ואמונה ענהו ?. ועמך יהי ה' גם כן, אך מה שמך היהודי למען אדע למי להודות". "שמי יחיא בן פלוני, ענה יחיא ואין תודה אלא לה'." הגוי נפנה לעשות מצווה בצעד איתן ובוטח, ואחר שהמתין קמעא נחפז יחיא להימלט מן המקום אל שכונת היהודים בטרם ישוב הגוי לכלות בו חמתו.
וג'ראדה רעייתו כבר עומדת היתה בפתח ועיניה מביטות אל הדרך ברוב דאגה והיא שואלת את הסוחרים היהודיים השבים מו השוק למה בושש אישה לשוב ולא ידעו מה היה לו, והחשיכה כבר ירדה על הארץ כאשר הגיע יחיא לביתו וישיח לאשתו את הקורות אותו, ואת פחדו שמא יבוא הגוי לכלות בו חרונו, ויסגרו בבית על מגעול ובריח חזם מציצים מן החרכים ברוב חרדה ואימה. לא חלפה שעה קלה והם שומעים קול מצווח בחוצות שכונת היהודים, "יא יחיא פותח הספר ! יא יחיא בן פלוני!" ועד מהרה ראו את הגוי רכוב על סוסו האציל קרב אל שער ביתם ומקיש עליו במטהו המחוטב בהידור וקולו עליז: יא יחיא ברוך ה' היודע צפונות ונסתרות, יגמול ה' לך טוב כטוב אשר גמלת לי", אחר התדהמה אשר באה על יחיא ורעיתו, משכה ג'ראדה את אישה אחריה, ויצאו אל האיש והם חרדים עדיין, שמא אך מתאנה הוא להם, אך זה הרחיב פיהו בברכות ובעודם עומדים משתהים, כבר פרק את שקי התבואה והפירות אשר על סוסו ועמם חבילות בדים מהודרים ויניח על מפתנם והוא קורא בגאוה לעבר היהודים אשר נקבצו סביב: דעו לכם כי גדול הוא האיש הזה בחכמה ורוח ה' מרחפת עליו, כי כאשר אמר כן היה. אך באתי אל מחוץ לעיר והנה סוסי האציל נכד לסוסת הנביא, עומד ומלחך מן העשב אשר בואדי והנה גמולו, ועתה עדים אתם כי עמדתי בדיבורי", ובסיימו את דבריו עלה שוב על סוסו ויצא את שכונת היהודים ברכיבה גאה לבוא אל עירו ואל מקומו. ויחיא ואשתו חשו להכין ארוחה לילדיהם כיד המלך, ושעה ארוכה עסקו בטחינה אפיה ובישול, ויחיא עוזר ביד אשתו באשר תצווהו לעשות, והילדים מרקדים לקול הריחיים וניחוח התנור העשן.
לא חלפו ימים אחדים ודבר נפל בארץ, בעת שכנופיה של שודדים אשר הטילו חתתם על כל התושבים, העזו פניהם לפרוך אל אוצר המלך ויקחו עמם את רוב זהבו וכספו, ובית האוצר היה בעת ההיא בראש אחד מצריחי המסגד המלכותי, באמונת המלך, כי קדושת המקום תגן עליו מפני חטאים, אך ליתר בטחון הפקיד המלך משומריו על המקום, ברם לשוא היה הדבר, כי שבעה שודדים רעולי פנים מיראים עד מוות וקרניים חדות בראשם, כעדות השומרים לאחר המעשה, הצליחו בכל זאת לרוקן את האוצר. וכרוז שלח המלך בכל ערי מלכותו, מי האיש אשר יסייע לגילוי האוצר יעשירנו המלך עושר רב, ואף ימנהו לתפקיד יועץ המלך. ויהי הכרוז סובב בעיר וקולו נשמע בכל אתר ואתר, ובשמוע אותו גוי, אשר סוסו נצר לסוסת הנביא את הכרוז, ויאמר בלבבו הנה אלך ואומר למלך אודות היהודי החכם היודע צפונות ונסתרות, ויהי שכרי רב. וחיש מהרה חבש את סוסו האציל ויבוא אל חצר המלך ויודיעו כאשר חשב. ורצים יצאו מעם המלך אל עיר היהודים להביא את יחיא, ובראות היהודים את החיילים וייראו מאוד. ויחיא הורכב על סוס, כי קצרה רוח המלך מחכות, ויובהל אל המלך, ולבו אינו עמו, וג'ראדה רעיתו אצה אל החכמים להתפלל על אישה ולבקש עליו רחמים. ובבוא יחיא לחצר המלך והשרים ושועי הארץ עומדים על המלך לשמוע דבר ולחוות דעה. ויאמר המלך ליחיא, "שמעתי כי מחכמי היהודים אתה לפתוח ספרי חכמתכם ולגלות הנסתרות, אמור נא לי, איפוא, היכן אוצרי, ושכרך יהי רב." ובשמוע יחיא את בקשת המלך ויחשב לבו להשבר, ויכחש לאמור: "אדוני המלך, שמועת שוא שמעת, כי לא חכם אני ולא נביא והנסתרות לה' בלבד". ויקרא המלך לאותו גוי בעל הסוס להעיד, כי אכן יודע יחיא בנסתרות, ולא יכול עוד יחיא לכחש, כי חרה אף המלך. ובראותו כי כלתה אליו הרעה, חיפש יחיא עצה ותושיה למלך עצמו, ויאמר אל המלך: "יביאני נא המלך אל בית האוצר ואראה", ובכלותו דבריו ומהומה היתה בקהל וחכמי הדת זעקו מרה, כי חוק להם לבלתי בוא יהודי בבית יראתם, ובית אוצר המלך, באמור, בצריח המסגד, ומן השרים אמרו למלך, "ואיך תביא יהודי נבזה אל בית אוצרך, אשר איש מאתנו לא זכה לזאת עד כה, וחטאת לעדה כולה", ויחר אף המלך ויאמר. אם אמנם ידע היהודי לגלות נסתרות אוצרי, ראוי הוא מכם לבוא אל בית התפלה ולרות את מכמני אוצרותי, ואם מתימרים אתם כי בכם חכמים מן היהודי, הנה אאריך אפי להמתין קמעא, ונראה, היש בכם, בעלי המצנפת המתהדרים, חכם כקטון־יהודים זה. ועתה אשאלכם וענו מהרה, אתם המתעטרים בבשמים כנשים ומה הנעים בריחות העולם ?" ויצחקו חכמי המלך ושריו לשמע השאלה, ויהי זה אומר "ריח הריחן" וזה יאמר "מי-ורדים". וכן היו אומרים כל ריחות שבעולם והמלך עודו זועף. וכאשר נשתתקו כולם, פנה אל היהודי וישאלהו. ויען" אדוני המלך, חושבני כי אין נעים מריח העשן המיתמר מן התנור בעת האפיה וביחוד כשאדם רעב". ובשמוע המלך זאת אורו פניו ויצו לתת ליהודי שקית מלאה כסף, ויאמר אל שריו, האומנם עודכם בטוחים בחכמתכם. ויענו, וכי בשאלה אחת תחרוץ דינך, ותשובת היהודי כה פשוטה עד כי כל ילד ידענה". ויכעס המלך ויאמר, אם כן הגידו נא לי, מהי לדעתכם הנגינה הנעימה ביותר לאדם ?" ויצהלו שריו וכה היו מונים כל צלילים שבעולם ומזכירים מיטב המשוררים והחזנים אשר בארץ ולא נחה דעת המלך ויפן אל היהודי בשאלה, וזה עומד נבוך, שהרי לא נותרו כמעט צלילים אשר לא נזכרו בפי השרים, והקהל דוממים בהמתינם לשמוע את תשובתו, ועינם עויינת לראות במשבתו, ויעצום יחיא עיניו ביאוש להזכר בביתו כנפרד מהם לנצח, והוא רואה ילדיו בעיני רוחו כיצד הם מרקדים סביב רעייתו בעת שהיתה טוחנת בריחיים והמה רעבים. ויאורו עיניו ויקרא: "וכי יש נעים מזמרת הריחיים הטוחנות", וישחק המלך, כי ישרה בעיניו התשובה, ויבט אל שריו בבוז כאומר: "שוכנעתם ?!" ואחד השרים אשר כרסו בין שיניו, קרא בכעס. "היהודים היושבים כל הזמן על האוכל". והמלך השיבו בהרהור, וכי יש חכמה אשר אין שורשה ברעבונו של אדם ?" נתביישו השרים ונשתתקו והמלך עומד לו אצל החלון ומהרהר, כי מוטב היה אם ימצא איזושהי שאלה קלה, כדי להציל את כבוד שריו הנבוכים. עודו מתלבט והנה רואה הוא חגב קטנטן (ג'ראדה) מקפץ ומנתר, מיד אורו עיניו ויפן אל השרים, "עוד שאלה לי ואחר נראה את אשר נעשה. איזה עם אין לו מלך ומצביא, אך מנער ועד זקן כולם אנשי צבא, בנצחונם יאכלו הכל, בתבוסתם הכל יאכלו אותם. כל יום נמצאים הם עמנו, אך בצאתם לקרב תרעש ארץ ותאבל וגם חיית השדה תתחלחל, וכדי להקל עליכם, מכובדי, אעיר כי אף ממקום מושבי רואה אני אחדים מהם". נשתתק המלך ונתיישב לו בניחותא על כסאו הרם הוא ממתין בסבלנות רבה. אך אין קול ואין קשב ועיני כולם נפנות אל יחיא בציפיה מהולה בתקוה כי גם הוא לא ידע. ואכן נתבהל יחיא ואבדו עשתונותיו, כי כל רעיון לא עלה במוחו. לבסוף פנה אליו המלך, "נו, יחיא, מה תאמר אתה, או אין חכמתך אלא תרמית", למשמע קול המלך נתבהל יחיא שבעתיים והחל ממלמל לעצמו כמתוודה:
"יא ג'ראדה, רעייתי,
את צרתי והוותי,
את המואסת ברישי
ואני אשלם בראשי,
אין עצה ואין תבונה
בלתי בשוכן מעונה".
והמלך אשר שמע את ראש חרוזיו של יחיא קפץ בהתפעלות, "נכון, נכון, כוונתי לג'ראדה, לארבה, אשר גם מכאן רואה אני אחדים ממנו מכרסמים את שיחי גני. ועתה, ציווה המלך לשריו, קחוהו אל הצריח, אל בית האוצר, ולמען לא יטמא את המסגד, שאוהו על כפיים !" וכך הובל יחיא נשוא על כפי השרים אל ראש המגדל ואחריו המלך ושומרי ראשו. ויחיא מחפש עצה למלט נפשו. בהגיעם, והעיר כולה פרושה לנגד עיניהם, אמר המלך: "ועתה היהודי, אמור נא איה זהבי, ותיכבד אתה וכל היהודים בעיני ובעיני עם הארץ". ויחיא אחוז אימה גמגם: "אדוני המלך, לא אוכל לומר לך זאת עתה. תנה לי שלושת ימים להטהר ולבקש מענה ממרומים". ובאי רצון ניאות המלך באומרו: "בעוד שלושת ימים, עם שחר, יתנוסס בראש צריח זה זהבי או ראשך !" ויחיא שב אל ביתו אבל וחפוי ראש.
ויחיא השב אל ביתו החל לצום יחד עם אשתו ונכבדי העדה בחפשם רחמי שמים. בערב השלישי, אמרה ג'ראדה לאישה: "התדע אישי, כי אין מנוס בלתי אם לנוס ולכן בחצי הלילה אעוררך ויחדיו נצא את העיר עם עולינו וניסתר באחד הכפרים עד יעבור זעם. אך יחיא מסרב, באומרו, כי אין מנוס מפני המלך וזה עונשו כי פקפק ברחמי שמים. ובאותם ימים פשטה השמועה בכל הארץ אודות היהודי מגלה-העתידות, ועל הנסיון אשר יהא ביום פלוני, ורבים מעם הארץ נהרו אל העיר לחזות אם בהחזרת הזהב ואם בהוצאתו של יחיא להורג. והשמועה הגיעה גם לאוזן השודדים אשר בידם הזהב וייראו עד מאוד, כי האמינו ביחיא. ואחר אשר חישבו להימלט, החליטו כי אין מסתור מחכמת היהודי, ולכן אין הצלתם אלא בהריגתו, ומנהיגם החליט כי בחצות הליל יצאו לקחת נפשו. כחצי הליל ויחיא מנעים קולו בקריאת תהלים בקול בוכה ונעצב, ורעייתו וילדיה נים-לא-נים ישנים בחדרם, והשודדים באו עד הבית ויתיעצו בקולות רפים ואחר החלו מתגנבים פנימה אחד אחד… ויחיא שומע את חריקת השער ואת התלחשותם של האנשים ויבן כי אלה הם השודדים המבוקשים, וידע כי חננו ה', ויגמור אומר להיות איש במקום שאין אנשים. טיכס עצה בנפשו והוא ממשיך בלימודו לבל ידעו המתגנבים כי ידע על בואם, והוא מסלסל בנעימה, אך במהירות מחבר מילותיו: "יא ג'ראדה, רעייתי | קומי הקיצי מן השינה || החרישי בעודך במיטתי | האזינה קודם למנגינה || אם תביני היום שירתי | אכפיל המוהר לך מתנה || דעי כי באו לתוך ביתי מרצחים בחרב וצינה || שודדי אוצר מלוכתי | היראים גילוי השכינה || לכן עשי כמצוותי | צאי מחלון לשכונה || רוצי לבית תפלתי | וקראי לקוראי תחינה || ירוצון במקלות ואלתי | להקיף ביתי מכל פנה || אחר הצילי לנשמתי | בקוראך לחיל המדינה || חושי, הו בת-חותנתי | בטרם לך גט אתנה". וג'ראדה אשר נתעוררה בראשית דבריו עשתה כמצוותו ברוצה כעל כנפי רוח. ויחיא ממשיך לקרוא בתהלים במשנה מסירות ובקשה. אותה שעה כבר נכנסו כל השודדים אל הבית והם מתקדמים לאטם בקומת הקרקע ועולים בזהירות לעבר הקומות העליונות החשוכות, משם נשמע קולו הנעים של יחיא בתפלתו. ויחיא שומעם קרבים אל חדרו והוא ממשיך בלימודו, משל מאמין כי בכך יוכל לגרשם כגרש רוחות רעים, כאשר ידע כי באו עד פתח חדרו, הדהימם יחיא בהפסיקו לימודו פתאום ובאומרו: "הכבדו ובואו, ברוכים הבאים בצל קורתי", ובדברו נטל את הלפיד אשר לאורו קרא והוא מאותת להם להיכנס לחדר, נבהלים ונדהמים נכנסו, "חכיתי לכם, אמר יחיא בהתאמצו לגבור על הפחד, כבר הודיעונו מן השמים כי תבואו". ומנהיגם של השודדים אמר בבעתה: "באנו לקחת את נשמתך למען לא תגלה למלך אודותינו, ועמך ועם האל הסליחה". ויחיא מעמיד פנים שליוות: "אכן ידעתי זאת, אך התניחוני להתפלל בטרם אמות על חטאי ועל חטאיכם ?" נתיעצו ביניהם ומתוך יראת שמים נעתרו לו. ויחיא עמד לו בקרן זווית והוא מתפלל תוך מלמול ואוזניו כרויות להקשיב למתרחש בחוץ. לא חלפו דקות אחדות וקולות רעש וצווחות נשמעו מן הרחוב ואף משמר העיר המשוטט בחוצות בלילה עמד והוא צועק. "בשם המלך מצווים אנו על כל אשר בבית לצאת ולהיכנע בטרם ייחרץ דינו למות". והשודדים אחוזי פלצות הפילו כלי זינם בתחינה: "רחם עלינו, יא יהודי, הנה האוצר חבוי במקום פלוני, ואתה הרכוש קח לך והנשמה תן לנו". ויחיא עונה בניחותא. "הרכוש ישוב למלך בעליו, והנשמה היא עניין בעליה הוא מלך המלכים". אותה שעה פרצו החיילים פנימה ויאסרו את השודדים, ואחריהם באו הביתה ג'ראדה והמון היהודים וישירו וישבחו את האל עד אור הבוקר. בבוקר שלח המלך משמר כבוד להביא את יחיא והמון העם והשרים נקבצו גם הם. אז גילה יחיא למלך את מקום הזהב. ויתן לו המלך מעשר מן הזהב וינשאהו להיות לו יועץ ויהי מרואי פניו. ויהי מליץ ליהודים. וג'ראדה קיבלה שבע פעמים מן המוהר אשר קיבלה בכללותיה.
כתיבת תגובה