והראיה על מעשה המשכן שהיו הולכים כל שבוע ביום שני לשוק נפגשים בצומת הדרכים וכל אחד היה מתכונן לאותו יום להראות גבורתו בתורה, פעם אחת היה יום השוק חלש, כולם לא מכרו סחורותיהם כי אם מעט והחזירו את הסחורה, והיו שתי קבוצות של ארבעים ארבעים איש כל קבוצה ממקום אחר. היו ת"ח בעלי תריסין, באותו השבוע היתה פרשת תרומה, ועסקו במלאכת המשכן, והיות שבאותו היום לא מכרו הסחורה כמובן לא היה להם חנויות קבועות, כל אחד היה לוקח לו מהבית יתידות ומקלות, והיו עושים אוהלים לצל בבוקר, ואחרי הצהרים מפרקים ולוקחים הביתה. באותו היום מרוב הויכוחים התחלקו לשתי דעות כל קבוצה דעתה אחרת, החליטו לפרש הלכה למעשה, פרקו את המשוי מעל החמורים, והיתה הסחורה כולה, אריגים עבודת יד, חילקו את השטח לשתי חלקות, וכל קבוצה עסקה בעבודתה, המקלות והיתידות, שמשו חומר לקרשים ובריחים, והיתדות לאדנים. והאריגים ליריעות וקרשים, בעזרת המקלות. כל קבוצה מדדה לפי המדות של התורה ומפרשיה, בדעה מוסכמת של כל חבריה כיון שגמרו, כל קבוצה בדקה את עבודתה של הקבוצה השנייה כולם הסכימו על הקבוצה אחת שעשתה לפי המדות הנכונות באורך ורוחב וקומה והלולאות והקרשים וכו' כמו כן המזבח היה הכל על תלו. אבל אמרו צריכים הוכחה, שאם מהשמים מסכימים על הדעה שהסכימו החברים, יקריבו קרבן, והאש תרד מהשמים ותקח את הקרבן, ואם לא, אז הפירוש לא נכון. ומתוך תמימותם והתמסרותם לתורה לא זכרו איפה הם נמצאים לקחו העגל שקנו בשביל לשחוט לשבת, הקריבו אותו, ירדה אש מן השמים ותאכל את הקרבן, ושרפה הארבעים איש, עם האדמה אשר תחתיהם, והיתה לאפר עד היום הזה. ומהיום ההוא והלאה לא יכול להמצא שם אדם ובהמה וחיה רמש ועוף השמים, וכל הקרֵב ימות במקום ומפני הסכנה גדרו המקום וקראו לו בית החיים של הארבעים השרופים. ואותם הארבעים האחרים שלא הקריבו קרבן ולא.
הצליחו לעשות תבנית המשכן והמזבח במאה אחוז, נפטרו במשך כל השנה, וזה לא ספור ולא אגדה אלא מעשה ממש. קברו אותם בחלקה שניה מול חלקת השרפה ועד היום הזה קורים לה בית עלמין הארבעים.
כתיבת תגובה