קווים לדמותו של זקננו הרב יצחק יעקב
רבות ומשופעות דרכיו והנהגותיו הטובות של מארי יצחק ז"ל. הליכותיו היו למשפחתו ולסובבים אותו לאות ולמופת. למדנו מהן על גדולתו של האיש, ועם פטירתו, כשהן עולות ומציפות את זכרוננו, מבינים אנו את גודלה העצום של האבדה. זקננו היה דמות מחנכת. הוא היווה דוגמה אישית למידות טובות ופעמים רבות היה משוחח אִתנו בנחת ובנועם על דרך הישר ועל הרצוי לפני ה'. נאיר כאן כמה זוויות באישיותו.
מארי יצחק היה מִדַּבָּרֶיהָ של קהילת עדן בארץ הקודש. הכול הכירו את גדולתו והוקירו את מעמדו. בשפע האירועים הקהילתיים שהשתתף נסך הוד ונכבדות בנוכחותו. רבים וטובים מאלה שפקדו את ביתו לניחום האבלים ידעו לספר שמארי יצחק ערך להם את ברית המילה, סידר להם חופה וקידושין, ערך ברית לבניהם, ואף לימד את הבנים את קריאת התורה לקראת בר-המצווה. לצד עיסוקיו הרבים ידע מארי יצחק להקדיש את עצמו ואת זמנו למען הציבור. ראייתו הרחבה והכוללת והאחריות שנטל על שכמו נבעו מתכונותיו כמנהיג וכמתווה דרך לבני עדתו.
לימדונו חז"ל בדרשתם על הפסוק 'ושם דרך אראנו בישע א-להים' – מי ששָׁם את דרכיו, מתבונן בכל עת על מהלך חייו – הוא שיזכה לראות בישועת ה'. מארי יצחק לימדנו תמיד להתבונן ולחשב את דרכינו, לדעת להעריך את משמעותו של כל מעשה ומעשה. ביותר היה מדרבן אותנו להבחין בין עיקר ובין טפלה – ראוי תמיד לדחות את הטפלה מפני העיקר. בכך ראינו את יכולתו להורות לרבים, שכן המיומנות להכריע בסדרי העדיפויות בחיים היא מתכונותיו העיקריות של המנהיג. נביא כאן כמה סיפורים הנקשרים בו בעניין זה.
כל שנותיו היה מקפיד להישאר ער בלילי שבועות ובלילי הושענא רבה. בשמחה היה הולך לבית הכנסת ולשקוד על אמירת התיקון בלילות האלה. בעת זקנותו היה יוצא מבית הכנסת באמצע התיקון והולך לביתו כדי לישון כמה שעות לפני התפילה. בלכתו היה מסביר לנו: "התפילה היא עיקר העיקרים. אני יודע בעצמי שאם אשאר עד סוף הלימוד – לא אוכל להתרכז ולכוון כיאות בקריאת שמע ובתפילת העמידה. על כן אני מוותר על חלקו האחרון של התיקון כדי להחליף כוח לעבודת ה'". כל מי שחזה במארי יצחק בעת התפילה יודע עד כמה היה מכוון בתפילתו. ביראה ובאימה, בלי ניד וזיע היה נותן עיניו בסידור ומוציא מפיו מילה במילה. רבים היו תמהים כיצד בגילו המופלג וברגליים כואבות היה מתאמץ ונעמד במקום שצריך לעמוד, ומתפלל כמי שמונה מעות, בלי לדחוק ולמהר.
בכל בוקר היה מקפיד להתפלל תפילת השחר עם זריחת החמה. במהלך השנים אף זכה להשפיע על שני בתי כנסת להקדים את שחרית לזמן הנץ. לעתים קרה שלא היה מניין מתפללים בזמן הזריחה. מארי יצחק נהג להתפלל במקרים כאלה כדבר יום ביומו, תפילת ותיקין ביחיד, ולאחר מכן היה ממהר לפקוד בית כנסת אחר כדי לזכות לשמוע ברכו וקדושה. גם בימי הסליחות הנהיג בבית הכנסת שהתפלל בו לדחות את אמירת הסליחות לאחר התפילה, וכל זאת כדי לזכות את הציבור בתפילה עם הנץ. אף כאן היה מסביר לנו על חשיבות התפילה בזריחה, ויותר מכן לימדנו לדעת לדחות דבר אחר שנראה בדרך כלל חשוב יותר. שכן תפילה בציבור או סליחות לפני התפילה נתפסים בעיני המון העם לערך עליון, ואולם האמת היא שחשוב יותר להתמיד בתפילה עם הנץ החמה.
בכמה מקרים ביטל מנהג קדמון למען מטרה חשובה יותר. פעם סיפר לנו שבבית הכנסת 'שערי ציון' היו נוהגים לחבר פרשות חוקת בלק ולהפריד בין מטות למסעי, כמו המנהג שהיה בעדן. בהמלצתו השתנה המנהג והותאם למנהגם של רוב הקהילות בארץ – לחבר מטות ומסעי. הוא הסביר לנו שמנהג הוא דבר חשוב מאוד, אבל אין להתעקש עליו בכל מחיר. אם יקרה שחלק מן הציבור יחמיץ פרשה אחת – יצא שכרנו בהפסד, ועל כן ביטל את המנהג הקדום. ראינו במעשים כגון זה כיצד תלמידי החכמים מופקדים על הבנה של עומק ההלכה, ומסוגלים להכריע בין הדברים החשובים יותר ובין החשובים פחות.
שאלנו אותו פעם כמה חשוב להתמיד בנוסח התפילה לפי מנהגנו, ומה דעתו על תפילה בבית כנסת של עדה אחרת. תשובתו הייתה פותחת במילים המסיימות את הפיוט של רב האיי גאון 'שמע קולי' – 'והא-ל המקבל התפילות'. מסורת היא דבר חשוב מאוד היה מסביר, ובפרט מסורת עדן שיש בה מעלות רבות, ואולם כל תפילה בכל בית כנסת טובה ומבורכת היא, ואין לנו רשות לומר 'זו תפילה טובה וזו אינה טובה ח"ו', ובלבד שהתפילה נערכת כהלכה ובדקדוק. גוף התפילה הוא העיקר, והנוסח והמבטא הם פרפראות. וכך גם נהג בעצמו; בכל בית כנסת שהיה מתפלל היה מקפיד לעקוב אחר שליח הציבור ולהתפלל עם הציבור ובנוסח שלהם. תמיד היה מסביר לנו שהיסח הדעת בתפילה הוא דבר שצריך להימנע ממנו, ועדיף שלא לשנות מתפילת הציבור, שהיא מקובלת לפני הקב"ה ביותר. מעניין היה לשמוע אותו קורא בתורה בבתי כנסת של תימנים או ספרדים – שכן הוא היה משנה מהנעימה העדנית המקובלת ומתאים עצמו לשאר הקוראים, וכל זאת כדי לבטל עצמו מפני הציבור ולשמור על כבודו של מנהג המקום.
ממארי יצחק למדנו, שסדרי בית הכנסת והשמירה על תפילה מיושבת ומסודרת הם ערך חשוב. קשה היה לו לשאת דיבורים בבית הכנסת או איחורים לזמן התפילה. בנחת ובנועם היה נוזף בנו על שיחה בטלה או על נמנום קל בשעת התפילות. הכול קיבלו באהבה ובהבנה את דבריו, מפני שידעו שלא את כבודו שלו הוא דורש אלא מגלה אחריות על כבוד הציבור כולו הפוקד את בית הכנסת. לא אחת קרה שהבאנו אורחים מעדות אחרות לבית הכנסת 'שערי ציון', ואלה התרשמו מאוד מהשקט השורר ומהסדר שבו מתנהלות התפילה והקריאה בתורה. מכל אלה למדנו שיצירת אווירה מתאימה, של אימה ויראה במקדש מעט, הם הגורמים לתפילה שתהיה כהלכתה ובוודאי מסייעים לה שתתקבל ברצון.
היה מחבב מאוד את בית הכנסת, והיה מהמשכימים לבוא אליו ומהמאחרים לצאת ממנו. גם כשהיה זקוק לעזרה להגיע לבית הכנסת 'שערי ציון' בשבת, שרחוק מביתו כדי מהלך חצי שעה, היה משדל מאוד את הלוקחים אותו לבוא בזמן, כדי שיספיק לקדיש שלפני התפילה. לאחר התפילה היה מפציר בקרוביו להמתין עוד קמעא, כדי ללמוד את פרקי השבת ולשמוע קדיש לאחריהם.
הכול מציינים את זריזותו הרבה, 'כמו ציפור' הייתה סבתא ע"ה אומרת עליו. תמיד רץ לדבר מצווה, ממהר בהליכתו. לא היה מכלה רגע אחד מיומו לריק, ואף בכל עת שהיה פנוי היה הוגה בתורה ומשנן פרקי תהילים. ועם כל זאת עדים היינו לנחת ולשלווה שהיה מתהלך בהם בכל חייו. זריזות הייתה מנת חלקו ולא חיפזון, מרץ ואונים לעבודת ה' ולא לחץ ועצבנות ח"ו. מפליא היה לראות כיצד בכל מוצאי שבת היה שוהה שעה ארוכה לומר במתינות את ההבדלה ואת התפילות והפיוטים הנהוגים לעת זאת. כמה סבלנות היה מגלה לעשרות הילדים שהיו באים אצלו ללמוד לקראת ה'פצל' ובר-המצווה. הוא ניצל את חייו עד תום והשלים את תפקידו בעולם הזה בלי לכלות את זמנו בהבל ובריק. עד לרגעיו האחרונים היו מקראות ופסוקים יוצאים מפיו. את נשמתו השיב לבוראו בטהרה ובנקיות. זכה לאריכות ימים ושנים טובות, ולהיפטר בשם טוב מן העולם. כדרכו כל ימיו, אף באחריתו לא התלונן על ייסורים ועל כאבים, רק בירך את ה' בכל עת ואמר שאלה ייסורים של אהבה. תפילתנו שיהיה לנו למליץ יושר לפני קונו עלינו ועל כל ישראל. זכויותיו ומעשיו יהיו לנו למורי דרך.
באדיבות נכדו ר' דורון יעקב הי"ו – חוקר יהדות עדן
כתיבת תגובה