קובץ מחכמי תימן לשבועות
דברי מוסר נוקבים בענין האמונה
בזמן מתן תורה הבטיח הקב"ה למשה, שבמעמד זה תחרט האמונה בליבות בני ישראל. בענין זה מצינו דברים נפלאים שכתב הגאון רבי דוד עדני זצ"ל בספרו מדרש הגדול וז"ל:
"וגם בך יאמינו לעולם" הבטיחו הקב"ה שכל מי שעמד על הר סיני לא ישאר בליבו דופי והרהור, אלא יאמינו בו ובתורה שניתנה לו, הם ובניהם ובני בניהם עד עולם. מכאן אמרו: כל הכופר בתורה ובמשה רבינו, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, ואפילו עמד נביא וביקש להכחיש נבואתו של משה רבינו, ועשה אותות ומופתים הרבה, אין שומעין לו, ובידוע שהוא נביא שקר ויחנק. לפי שנבואת משה לא האמינו בה ישראל מפני האותות שעשה כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינו ולא זר, ובאוזנינו שמענו ולא אחר, האש והענן והקולות, ומשה ניגש אל הערפל והקול מדבר עמו, ואנו שומעין: משה משה, לך אמור להן לישראל כך וכך! נמצאו כל ישראל, עדים למשה רבינו על נבואתו שהיא אמת. ואם בא אחר להכחישו, נדע בודאי שהוא נביא שקר, שהרי בא להכחיש מה שראינו בעינינו ומה ששמענו באוזנינו, וראית העין ושמיעת האוזן אמונה גדולה, לא יכחישו אפילו אלף עד, לכך נאמר: "וגם בך יאמינו לעולם".
{מדרש הגדול שמות י"ט ט'}
התגלות ה' בזמן מתן תורה
הגאון רבי חיים סנואני זצ"ל, בא לפרש את מאמר חז"ל: "כשנגלה הקב"ה על הר סיני נגלה כזקן מלא רחמים, וכשנגלה על הים נגלה כבחור בעל מלחמה", וזהו האמור בפסוקי שירת הים: "ה' איש מלחמה, שהרי אין לשון איש אלא בחור, כמ"ש רז"ל "אשרי האיש- אשרי מי שעושה תשובה בעודו איש", וכוונתם למי שעושה תשובה בעודו בחור, שאז כוחו עליו, ואעפ"כ נוצר ברוחו מעשות רע, וכמ"ש שלמה: "וזכור את בוראך בימי בחורותיך".
והסמיך הוא לזה את ביאור הפסוק בהושע {י"א ט'}: "לא אעשה חרון אפי, לא אשוב לשחת אפרים, בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר".
שלכאורה קשה כאן, מדוע אמר "כי אל אנכי", ולא כי אל אני ולא איש.
אלא הביאור הוא, שלשון "אל" מורה על מידת החסד והרחמים, והכוונה כאן היא, שכאשר נגלתי על הר סיני ואמרתי "אנכי ה' אלוהיך", נגלתי כזקן מלא רחמים, במידת הרחמים ולא במידת הדין, וזה ביאור הפסוק: מתי "כי אל" במידת הרחמים, מתי ש"אנכי" במתן תורה, שאז היה רחמים "ולא איש" לא נתגלתי שם במידת הדין.
ולכן מוסיף ה' ומבשר, שבמידה זו אתנהג עם בני ישראל אף בעתיד, ש"לא אעשה חרון אפי, לא אשוב לשחת אפרים".
{מספרו "תורת חכם" עמ' נ"ב }
התורה וישראל- כאיש ואשתו
הגאון רבי דוד הלוי זצ"ל, ביאר שעם ישראל הושלם על ידי נתינת התורה, והתורה הקדושה עצמה הגיעה לתכליתה כאשר היא ניתנה לעם ישראל, וזה לשונו:
"סוד תורה ציוה לנו משה מורשה, אמרו חז"ל, התורה היתה גנוזה לפניו יתברך, ובמעמד הר סיני יצאו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה לישראל על ידי משה, לפי שמיום שנברא אדם ועד משה לא היה דור הגון שיקבל התורה אלא ישראל, שבעבור חיבת ישראל, סיים התורה בהם. התורה התחילה "בראשית" וסיימה "ישראל", בראשית – ישראל, סוד מחשבתו הראשונה, שאין ראוי לה {לתורה} אלא ישראל, ואז כל מעשה בראשית נברא בשביל ישראל.
והמשל בזה, למלך שהיתה לו בת יחידה חביבה עליו, בא בחור אחד נאה מבני האצילים, מיד נתן בתו לו וזווגם, וגם יש בזיווגם שלמות לבחור ולבת, לפי שהן עוזרין זה לזה, לא טוב היות האדם לבדו. וכן המלך ישמח בראות את בתו והבחור מזדווגים יפה.
{והנמשל הוא:} המלך זה הקב"ה, והבת זו התורה, והבחור אלו ישראל, וזווגם עם התורה שנאמר "מורשה", אלא תקרא מורשה אלא מאורשה. נמצא האדם נשלם בתורה, והתורה בו. וגם האיש ואשתו זה בזה.
ומספר זה כמספר זה, שהרי מצות התורה תרי"ג, והאדם תרי"ג, כיצד? שהוא מחובר מגוף ונשמה, והנשמה יש לה שני שמות, רוח ונשמה, ומנינם תר"ט, והגוף עיקרו מארבע יסודות, הרי תרי"ג, וכשתמזוג תרי"ג עם תרי"ג, יהיה זווגם יפה.
ועוד יש לזווג הגוף עם הנפש והנפש עמו והגוף מזווג מבשר ודם, אף על פי שיש בו כמה דברים, אין נזכר בו אלא בשר ודם, כמו שאמרו "מלך בשר ודם", והנפש מזדווגת משני שמות, רוח ונשמה, וכן התורה שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, תורה שבכתב עשה ולא תעשה, ותורה שבעל פה הלכות והגדות, וזה זווג האדם עם התורה" עכ"ל.
{מחידושיו המובאים בכתבי הר"ג אלגמאל המובאים בס' התעודה עמ' ש"כ}
מדרש על קבלת התורה
הגאון רבי יוסף ב"ר אברהם אלקארה זצ"ל, כתב את חיבורו "זבחי אלוהים" על הל' שחיטה. בהקדמת ספרו, נשתמר מדרש נדיר {שאינו מופיע במקורות הידועים לנו}, המספר על קבלת התורה, כיצד רצה הקב"ה לשמוע את קולה של התורה. ונעתיק את לשונו שם:
"כתיב: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמעיני", מהו "היושבת בגנים", זו תורה שהיתה מצפה לישראל חמישים יום. מהו: "חברים מקשיבים", אלו ישראל, שהיו מצפים לתורה וספרו לביאתה שבעה שבועות, יום אחר יום, עד שהביט הקב"ה בתורה ואמר לה: "בתי, השמיעיני קולך והראיני את פניך, שאני מבקש להשיאך בשמחה לבני בכורי ישראל ביום עצרת"! מיד גלתה התורה את פניה, ופניה היו מזהירות כזוהר הרקיע בפני בוראה.
וכיון שראה אותה שהיא נאה ביותר, מיד קרא עליה: "יפה את רעיתי כתרצה", אמר לה: "השמיעיני קולך", כיון שבקשה התורה להשמיע את קולה, הלך הקב"ה בכל רקיע ורקיע ואמר להם: "שמעו ושתקו, עד שאשמע קולה של תורה, שאני בודקה בקולה עד שלא יהיה בה מום", שנאמר: "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי, יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב". מיד שתקו כל הרקיעים, וניתנה התורה את קולה בהוד והדר שנתן לה בוראה. וכשנשמע קולה בשמים ובארץ, נזדעזעו ורעשו כל אשר בארץ, שנאמר: "ארץ רעשה", והשמים בכו על אשר לא ניתנה להם התורה, שנאמר: "גם שמים ..", וכל מה שביניהן בכו על שעברה עליהם התורה ולא ניתנה להם, שנאמר: "גם עבים נטפו מים" וישראל שמחו בתורה וששו, לפי שהיא משמחת לבב אנוש, שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב".
ועל שבחר הקב"ה בישראל ונתן להם את התורה, אמרו זה לזה: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו", וכששמע הקב"ה קולה של תורה, והיה קול ערב, ערב לו קולה, שנאמר: "וערבה לה' מנחת יהודה", זו תורה, וקרא עליה כל הפסוק הזה: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" עכ"ל.
{הקדמת הס' זבחי אלוהים למארי יוסף אלקארה, המובא בס' התעודה עמ' שפ"א}
צורך ההשתוקקות לתורה גם בפורש ממנה למסחרו
"ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני" {י"ט, ב'}
פרש"י: למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר כתיב שברפידים היו חונים, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה" ע"כ.
הגאון רבי משה עואץ מרי זצ"ל מחכמי עדן הקשה, מאי נפקא מינה לן אי יצאו מרפידים בתשובה, הלא לכאורה כל הענין הוא לידע כיצד באו לקבלת התורה במדבר סיני ושבאו בתשובה, אבל מה הצורך להשמיענו כיצד יצאו מרפידים, אם יצאו בתשובה או לא.
ומקדים הרב ומבאר, כי מכאן למדים או יסוד גדול בעבודת ה'. דהנה האדם הגיע לעולם הזה, בכדי למלא את כל ימי חייו בלימוד התורה ובעבודת השי"ת. אלא שלפעמים צריך האדם בהכרח להפסיק מלימודו ולעסוק במשא ומתן לצורך פרנסתו, כי אם אין קמח אין תורה. ולכן, בל יחשוב האדם בעת הזאת, הלא ברשות אני בטל מלימוד כי אני צריך לעסוק בעסק פרנסה, ויהא לבו שלם עמו כמו איש חפשי בלא עול, חלילה וחלילה להעלות זאת במחשבתו, כי לא כן דרך ה', ואדרבה, צריך לכאוב לו על כל רגע ורגע שאינו יכול לעסוק בתורה, ולהשתוקק לחזור ללימוד התורה בכל אימת שיתאפשר לו.
והמשיל זאת הרב לאדם עשיר וסוחר גדול, אשר מסחרו עם אבנים טובות ומרגליות, והנה פעם אחת, נזדמנה לו אבן טובה ויקרה, יקרת ערך ומיוחדת במינה, אשר אין דוגמתה בכמה מדינות. הבין אותו עשיר שאין כמעט מי שיכיר בערכה כמו שהוא מעריך אותה, שרק סוחר ותיק כמוהו בתחום זה יוכל להעריך את ערכה יותר משאר הקונים הבאים לרכוש אבנים טובות ומרגליות. לפיכך, בכל פעם אשר היו באים אנשים לקנות ממנו אבן זו, היה הוא מעלה את ערכה בדמים מרובים, כיון שבדעתו שאם לא יתנו לו סך עצום, תשאר האבן בביתו וישתעשע ויהנה ממנה. והנה אם יקרה שמגיע קונה שמוכן לתת את הערך העצום שקצב, וקרוב הוא לסגור על המקח, מוסיף הוא עליו בדמים ומקשה עליו את הקניה, מחמת שקשה לו למכור דבר יקר ערך שכזה. אלא שפעם אחת אירע, שהגיע קונה עשיר ונכבד, והציע לו סכום כסף פי עשר מהסכום שנקב עליה מתחילה. אז לו היתה ברירה לסוחר, ונתן את האבן בעבור סך גדול זה שקיבל בעבורה. ואף על פי כן שמכרה בסכום עצום, עוד רוחש לבו ומציקו מדוע מכר האבן והוציאה מרשותו, שהרי ידע הוא שאין כמעט מי שמבין בערכה המיתי של האבן זולתו.
על פי זה ביאר הרב את הפסוק הנאמר על התורה הקדושה: "טעמה כי טוב סחרה" [משלי ל"א, י"ח}, ולכאורה קשה, כיצד ניתן להמשיל את התורה לסחורה, הלא דרך הסחורה להחליפה בכסף או בזהב ושאר דברים, אך התורה הקדושה, לא יתכן לסחור עמה ולהמירה בשום דבר שבעולם, ומה הוא לשון "כי טוב סחרה".
ולפי משל זה מובן, שבאו ללמדינו כי תורינו הקדושה יקרה מפז ומפנינים, וצריך האדם להיות כל עיקר תשוקתו כל ימי חייו רק לעסוק בתורה ובעבודת ה'. ואם אירע שמוכרח הוא לבטל ולהפסיק מדברי תורה, או שיש לו מניעות המבטלות אותו מעבודת ה', עם כל זה מחמת גודל תשוקתו לתורה ולעבודת ה', ומחמת שהרגיל בעצמו להתמיד בעבודת הקודש, צריך שירגיש בעצמו שיכאב לבו ממש בעת ביטולו בהכרח, ממש כמו הסוחר שנשמטה ממנו אבנו המיוחדת שרק הוא הכיר בערכה, וזהו "כי טוב סחרה, שיראה להעריך את התורה כסחורה יקרה אשר לא יחפוץ למוכרה, וירגיש בעצמו טוב טעמה ומתיקות התורה, ויכאב לבו על ביטולה.
והנה ידוע מה שדרשו חז"ל על רפידים, שרפו ידיהם מן התורה והמצוות, ואז "ויבא עמלק" {תנחומא בשלח כ"ה}, וכשראו בני ישראל את אשר גרמו על ידי רפיון התורה, נשבר לבם בקרבם על גודל פגמם וחזרו ועשו תשובה שלימה ואמיתית על שרפו ידיהם מן התורה והמצוות.
ולפיכך הדגישו חז"ל "אף נסיעתם מרפידים בתשובה", ללמדינו, שרק מי שמרגיש כראוי את הצער על ביטול התורה, הוא זה שראוי ומוכן בנפשו לקבל את התורה בהר סיני, שיודע להעריך את ערך התורה מתיקותה וצוף נועם אמריה, ולכן רק אחר שיצאו מרפידים בתושבה, באו למדבר סיני בתשובה והיו ראויים לקבל התורה.
{ישמח משה עה"ת}
מעלת העוסק בתורה
הגאון רבי חיים סינואני זצ"ל כתב טעם נאה במעלת העוסק בתורה, על דברי חז"ל: "כל העוסק בתורה אין יצר הרע שולט בו", ועוד אמרו חז"ל בפ"ק דקידושין "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", וכן אמרו שם "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם ברזל הוא מתפוצץ ואם אבן הוא נימוח", עכ"ל.
שכן לא לחינם כוחה של התורה מסייע הוא כנגד יצר הרע, דזה כנגד זה הם, שהרי התורה נקראת "סם חיים", שכן היא נקראת "עץ חיים היא למחזיקים בה", ולכן כל מאן דאיתפריש ממנה כאילו איתפריש מהחיים.
משא"כ יצר הרע שנחשב הוא "סם המוות", הנה התורה נגדו היא ג"כ "סם המוות", ומי שאוחז בתורה אין יצר הרע יכול להתקרב אליו. שכן תמצא שסופי תיבות "עץ חיים היא" הם צמ"א {א"ה, אפשר להוסיף דלכך גם כתוב "הוי כל צמא לכו למים" ודרשינן אין מים אלא תורה, דתורה היא גימטריא צמ"א, ויבוא "צמא" למים}, והם בגימטריא קל"א, ולעומת זו גם סמא"ל הוא גימטריא קל"א לרמז שאם תחזיק בעץ חיים שהוא קל"א בגימטריא, אזי סמא"ל שהוא ג"כ גימטריא קל"א לא יוכל להתקרב אליך.
עוד רמוז שכיון שעוסק הוא בתורה ישפיל הוא על ידה את היצר הרע עד עפר, ומצינו שעפר נקרא בלשון הגמרא "קלא" כמ"ש בפ"ק דתענית "אמר רבא האיי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, כיון דנבט נבט". ועוד אמרו "בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא". וא"כ כיון שקלא הוא עפר, למדנו מכאן שהעוסק בתורה שהיא גימטריא קל"א משפיל הוא את היצר הרע {שהוא ג"כ גימטריא קל"א} עד עפר {שהוא קלא}.
ולכן נקרא שמו של היצר הרע "קלא" להורות שהוא מקולל וארור כי הוא נחש הארור, הוא השטן הוא יצר הרע – והוא הכנוע ע"י לימוד התורה.
{ארזי לבנון ענף תורה עמוד קצ"ו}
כתיבת תגובה