ספור זה רשמתיו מפי המנוח דודי ר' יוסף נחום ז"ל. עלה ארצה בשנת תש"ג ונפטר בשנת תשכ"ה. מקצועו היה קצב. בצנעא היה הולך ל"שוק הבקר" שברובע המוסלמים לקנות בקר וצאן. הוא שמע שיחות וראה מעשים מעין אלה.
מעשה ביהודי ומוסלמי שעמדו ב"שוק הבקר", אשר ברובע הערבי של צנעא והם משוחחים ביניהם. אותה שעה עבר לידם מוסלמי "שרוף" וקנאי לדתו ובעת שעבר ליד היהודי, נדחף, כנראה, במעט ע"י עוברי-אורח, ודימה כי שולי בגדיו נגעו בבגדי היהודי, ונתיירא שמא נטמא במגע היהודי. בחרונו דחף את היהודי בגבו, עד כי הפילו ארצה, וקרא אליו: ארור (מלעון!). היהודי שהופתע עד כדי בהלה, הגיב ללא מחשבה וקרא: מקלל האנשים הוא המקולל (לאעין אלנאס מלעון!) ועדיין לא ראה ולא ידע מי הפילו ובשל מה. בשמוע המוסלמי הקנאי את תשובת היהודי החל מצעק בחרון אף, בהקהילו סביבם את כל באי השוק. בתוך המהומה נקלע מוסלמי שקול בדעתו והציע למתלונן כי יפנה בקובלנה אל האימאם יחיא בן חמיד אל-דין, שישפוט את היהודי ויענישו. פנו השניים למשפט ועד שהגיעו לארמון האימאם, כבר נמצאו במרכזה של תהלוכה של עוברי בטל וסקרנים שנצטרפו אליהם כמנהג המקום. והאימאם היה נוהג מדי יום ביומו לשפוט את הקהל בשער ארמונו כשעתיים בשעות שלפני הצהרים. בהגיעם לפני האימאם טען המוסלמי המתלונן, כי היהודי קלל את דת האסלאם, וזו עבירה הנחשבת לחמורה ביותר. האימאם לא נגרר לקנאות המתלונן, וניסה ע"י דרישה וחקירה לגלות מה הרקע לריב, מה סיבת הקללה, ואם אמנם נגד האסלאם הושמעה, כי המתלונן בעדותו נמנע מלהזכיר את הקללה בנוסחה המדויק ואת סיבתה. פנה האימאם אל היהודי הנאשם וביקשו לספר איך קרה הדבר, והלה סיפר לו את המעשה במתכונתו, והבהיר למלך כי מתוך בהלתו בעת שנדחף מאחור וקולל, הגיב "מקלל האנשים הוא המקולל", ואין כאן כל גידוף כלפי דתו של הדוחף או המקלל. האימאם ניסה לנזוף ביהודי בהערתו כי אין ראוי לומר כדברים שנאמרו למוסלמי, אולם היהודי, ענה כי אין הבדל בין מוסלמי ליהודי אלא בדת.
אותה שעה נתערב בדיון אחד מן הנכבדים היושבים ליד האימאם והציע ליהודי, כי יתאסלם, ובזאת יציל עצמו מן העונש. אולם היהודי, שאמיץ היה, ענה: אילו רצה הקב"ה לברוא אותי מוסלמי, לא היה בוראני יהודי, ואף דת האיסלאם חקקה כי אין הכרח בדת! האימאם שהבין, כי למעשה המתלונן אינו צודק, ניסה לחפש מוצא של כבוד עבורו והציע, כי שני הצדדים יתפשרו בצורה כלשהי. אולם המתלונן סירב בהחלט בראותו בזיון לעצמו לבוא לידי הסכם כלשהו עם היהודי. מששמע זאת האימאם, פסק כי יש לקשור את שני היריבים המתדיינים ברגליהם זה לזה, עד שילבנו ביניהם את הסכסוך. ואחר ציוה האימאם על אחד החיילים להוביל את העצורים לבית הכלא. בדרכם אל הכלא והאזיקים כבר על רגליהם פגשו בהם כמה מוסלמים מן המקורבים למלכות, ושאלו את החייל לסיבת מעצרם של הללו ושח להם כל המעשה. פסק הדין לא מצא חן בעיניהם, וחיפשו דרך לשחרר את השניים ממצבם המשפיל, אליו הגיעו באשמת קנאותו של המוסלמי. מיד החלו משדלים ומביאים בפני המוסלמי טענות מטענות שונות לשכנעו כי מוטב לו לבטל תלונתו, שהרי הוא הוא שיסבול בעיקר מן המצב. אמרו לו: "בגלל תעובך ליהודי תבעת אותו למשפט והנה עתה צמודים אתם זה לזה !?ודע לך שהיהודי עקשן הוא וישמח להיות בכלא ובלבד שאתה כלוא עמו, ומנוע מקיום מצוות דתך. שהרי אם תרצה לעשות צרכיך, יתעקש הוא להשאר במקומו, ולא תוכל לנוע בהיותך קשור אליו. ולהתפלל לא תוכל, כי איך תטהר לפני התפילה ואת קשור ליהודי ברגליך"!? מששמע המוסלמי את הנוראות הצפויות לו נתבהל והחל מפציר בהם לפעול למענו והוא מוכן לבטל את תלונתו ובלבד שישוחרר משכנותו של היהודי. חזרו השניים אל האימאם והוא ביטל את פסק דינו, ושיחררם, לאחר שהקנאי המתלונן ביטל את תלונתו, והתנצל כי בחרונו דימה לשמוע מן היהודי דברים שלא נאמרו.
כתיבת תגובה