צמח האזוב, המכונה בפי יהודי תימן זעתר, תפס מקום חשוב בריפוי. יהודי תימן לא השתמשו בזעתר לאכילה, פרט ליחידים, אלא רק למטרות רפואיות.
השימוש בזעתר נעשה במיוחד על מנת לחדד את הזיכרון. מסורת זו, שהיא נחלת כל יהודי המזרח, הייתה טבועה בנשמת אפה של הרפואה המסורתית.
במקרים של צרידות או לחידוד הקול היו מרתיחים עלי זעתר ושותים אותו. הוא הדין גם לריפוי שיעול והצטננות.
לדעת יהודי תימן צמח זה מנקה את מערכת העיכול, ובמקרה של תולעים בבטן היו משתמשים בו לרוב. יש שהיו משתמשים בו לבדו, ויש שכתשו אותו עם גרעיני דלעת קלופים ואכלוהו על קיבה ריקה.
במקרה של כאבי שינים וחניכים היו לועסים את צמח האזוב כדרך שהיו לועסים קאת או מגרגרים במי אזוב מספר פעמים ופולטים.
יהודי תימן האמינו, שהצמח מחזק את מערכת העצבים, והיו משתמשים בו למטרה זו.
על סמך הפסוק "תחטאני באזוב ואטהר" (תהילים פרק נ"א) האמינו יהודי תימן, שצמח זה מרפא מחלות עור שונות, והיו משתמשים בו למאכל או כשתייה, ובמקומות שונים היו גם מורחים אותו על העור.
במקרה של אקזמה היו מרתיחים שמן זית ואזוב ומורחים בשמן את רגליהם.
כל הטיפולים האלו יעילים גם היום.
יהודי תימן לא הבדילו בין אזוב מצוי לאזוב תרבותי ובן אזוב רפואי, ובכולם היו עושים אותו שימוש.
באזורים שונים היו משתמשים בשמן אזוב מעורב בשמן רוטא, וכשהוא חם מטפטפים לתוך האוזן כדי לשכך כאבים עזים. טיפול זה אף הוא יעיל מאוד.
זוכר אני את אמי שתחיה מטפלת בנו בדרך זו, ובמיוחד באחת מאחיותיי, שסבלה בהיותה קטנה מכאב אוזניים. זכורני שעם טפטוף השמן היה הכאב נרגע עד להתקפה הבאה.
יהודי תימן, שקבעו מושבם בירושלים עם העלייה הגדולה, שהייתה העלייה הראשונה והמסודרת לארץ ישראל (ובכך קדמו לביל"ו, התנועה הציונית מרוסיה), השתמשו במי אזוב לחיטוי אברי המין הנשי. הנשים שסבלו מזיבת לובן או הפרשות אחרות היו משתמשות במי הצמח הזה מעורב במעט חומץ כשטיפה וגינלית.
כיום ידוע, ששטיפה זו הייתה יעילה והייתה מחסלת את הבעיה מעיקרה הודות לכושר החיטוי של האזוב, הקוטל פטריות וחיידקים.
מתוך ספר מזור מתימן – לרכישה לחץ כאן
.jpg)
כתיבת תגובה