"למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (יח, יט)
יש לדקדק דהיה לו לומר 'למען וגו' ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט' בלבד והמילים "ושמרו דרך ה'" מיותרות? הודיענו הכתוב שהיה אברהם אבינו ע"ה מלמד את בני ביתו שבכל דרכיהם ומעשיהם יהיו זהירים שתהיה כוונתם לעבודת הבורא. ולא רק בעשיית המצוות עצמן אלא אפילו בשאר דברים שלא שייך בהם מצווה, כגון: אכילת רשות וקניית צרכי הבית וכדומה צריך לכווין לעבודת הבורא. כי חיי הגוף הוא סיבת חיי הנפש (ושלמה המלך ע"ה אמר "בכל דרכיך דעהו" ופירשו המפרשים דע הו שבכל דרכיך צריך לכווין ליחד קוב"ה ושכינתיה הרמוזים ל-ו"ו ו- ה"ה, ובזה תהיה מחשבתו דבוקה בשי"ת). וכ"ש בדברים שנלמדים מן הבורא יתברך כמ"ש "והלכת בדרכיו". ולזה אמר הכתוב "ושמרו דרך ה'" לרמוז כי זה הדרך אשר הבורא חפץ בה, שבכל דרכיו תהיה הכוונה לעבודת הבורא והיא הנקראת דרך ה'. (ולפי דרך הסוד ידוע שהמלכות נוקבא דזעיר אנפין נקראת דרך כמ"ש "הנותן בים דרך", ובעלה דמטרוניתא הוא שם הוי'ה ברוך הוא זעיר אנפין. נמצא שנרמז ייחוד קוב"ה ושכינתיה, שהיה א"א ע"ה מזהירם על-זה וזהו ושמרו דרך ה').
(חן טוב – לרבי יחיא אלבדיחי זצ"ל)
"ואנכי עפר ואפר" (יח, כז)
מדוע אמר אברהם אבינו ואנכי ולא ואני? י"ל שדקדק בלשון זה עפ"י מ"ש בספרים הקדושים שהקב"ה דקדק לומר בעשרת הדברות אנכי ה' אלקיך, מפני שהתורה ניתנה בלי נקודות ואם כתוב ואני יוכל לטעות לקרות האלף בצירי, כמו שמצינו גבי יואב שקרא זכר בקמץ ובא לידי טעות (שעדיין בזמנו לא היו נקודות אפילו בחומש רק בקבלה עפ"י החכם). לזה דקדק אברהם אבינו ע"ה לומר "ואנכי" ולא "ואני" שלא יטעה הקורא לקרות ואיני בצירי.
(מקום מקדש – לרבי חיים סנוואני זצ"ל)
"ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם" (כב, א)
במדרש – "זהו שאמר הכתוב 'נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קושט וגו" נסיון אחר נסיון וגדולה אחר גדולה. מה טעם נתת ליראיך נס בשביל להתנוסס לגדלם בעולם. וכל כך למה? בשביל שתתקשט מדת הדין בעולם". עכ"ל. באו חז"ל ללמדנו בזה שמה שמנסה הקב"ה את הצדיקים ומעמידן בנסיונות הוא בשביל לגדלן ולרוממן. ובשביל להודיע לבריות שאינו נושא פנים אפילו לצדיקים ובזה הם מתרוממים במבחן שנבחנים בו ומתעלין. ולפיכך האדם המשכיל יקבל נסיונות ה' באהבה ובחיבה וידע שבהן יבחן בעיני אלהים ואדם וכמ"ש התורה: "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יג, ד).
(קייץ המזבח – לרבי חיים כסאר זצ"ל)
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וגו' ויאכלו ע"כ (בראשית י"ח, ח')
ובפסיקתא רבתי דרב כהנא סוף פכ"ה איתא כי כשביקש הקב"ה לכתוב את התורה ולא הניחו אותו המלאכים, אמר להם הקב"ה, תינוק הַגָּמוּל מישראל, מקיים את התורה יותר מכם. שכשהוא יוצא מבית־הספר, אם היה לו בשר וחלב, אי אפשר לו לאכול חלב עד שירחץ ידיו מן הבשר. ואתם כשנשלחתם אצל אברהם, הביא לפניכם בשר וחלב כאחת ואכלתם, שנאמר (בראשית י"ח, ח') ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וגו' ויאכלו ע"כ.
וכתב בילקו"י חלק עשירי דף שצ"ה שמבואר מזה כי מותר לקטן לאכול גבינה אחרי בשר ע"י רחיצת ידיו ודי לו בזה ללא שום המתנה. ותינוק היינו יותר מבן שש, שהרי אמרו בב"ב דף כא. שאין לקבל לתלמוד תורה פחות מבן שש עכ"ד.
ברם נראה שאין מזה שום הוכחה, כי התם בזמן מתן תורה בודאי עדיין לא נאמר דין המתנת שש שעות שאינו אלא מדרבנן [מפני הרגל עבירה שמא יאכלם יחד, עיין גן המלך סימן קנ"ד]. וגדולה מזו אפילו לגבי בשר וחלב יחדיו קיימא לן שמן התורה אינו נאסר אלא בדרך בישול כדאיתא בחולין דף קד: ובפוסקים. ומהא דבבא בתרא אין הוכחה לגיל שש שנים, כי התם דוקא בדורותם משום חולשתו, משא"כ בדורות הראשונים כבזמן מתן־תורה שהיו יותר בריאים כנודע, וכגון הא דסנהדרין דף סט: שהיו מולידים בני שמונה שנים, אם כן אפשר ללמדם תורה גם כשהם קטנים פחות מזה. ועוד שלשון תינוק הַגָּמוּל דנקטו בפסיקתא, משמע סמוך אחרי שתי שנים של־יניקתו, כגון שנאמר (בראשית כ"א, ח') ויגדל הילד ויגמל, וכלשון הכתוב (תהלים קל"א, ב') כגמול עלי אמו, ויעויין שם במפרשים. וע"ע בדברינו לקמן הלכות לימוד תשב"ר סימן קס"א הערה ז' ד"ה ולשון, לגבי הנהוג אצלינו להכניסו כבן שלוש. ואע"ג דבבבא בתרא התם מבואר שלא הושיבו מלמדי תשב"ר ללמד תינוקות אלא מזמן יהושע בן גמלא שהיה בבית שני, ומשמע אם־כן שבזמן מתן תורה עדיין לא היה בית־הספר כלל, ואם כן י"ל שדברי הקב"ה הם על העתיד. ברם מסתברא טפי שזה דוקא משבאו לארץ ישראל, אבל בזמן מתן־תורה שהיו במדבר ולא עסקו במלאכה (וכדאיתא במכילתא פרשת בשלח על פסוק הילך בתורתי אם לא (שמות ט"ז, ד') ובתנחומא שם אות כ', לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה וכו' יעו"ש), ממילא גם הילדים היו פנויים ולימדום בבית הספר.
ודע כי יש גירסא אחרת במדרש תהלים פ"ח שלא נזכר בה מעניין הרחיצה כלל וז"ל, תינוק שלהם כשהוא בא מבית רבו ואמו נותנת לו פת ובשר וגבינה, והוא אומר לה היום לימדני רבי (שמות כ"ג, י"ט) לא תבשל גדי בחלב אמו וכו' ע"כ. וע"ע תו"ש בראשית י"ח כ"ג. ומשמע דאמו שנתנה לו עד עתה, כדין עשתה, לפי שעדיין לא היה בר־חינוך לדבר זה ומותר לו אפילו לאכלם יחד (ולא ס"ל שזה גורם טמטום־לב) משא"כ מעתה שלמד והבין הוה ליה בר־חינוך ואסור. וע"ע לקמן הלכות לימוד תשב"ר סימן קס"א הערה ז' ד"ה ולשון.
(שלחן ערוך המקוצר יורה דעה חלק א' סימן קל"א הערה כ"ג)
כתיבת תגובה